בני הצעיר מסרב לקבל את ה-18 באפריל כיום הולדתו, אבל רק השנה. כי השנה האווירה היא של ערב יום השואה, ואין זה יום חגיגות, אלא יום אבל, כאשר בתי הספר, שהם סניף של התקשורת (על-פי תכני הלימוד של מקצוע האזרחות), מעתירים על התלמידים את המסר של קורבנות השואה מצד אחד, ושל מסכנותם של ניצולי השואה מצד שני.
אם נאמין לתקשורת הממוסדת, הרי שניצולי שואה הם זקנים, חולים, מסכנים, גלמודים, עריריים, החיים על סף רעב, בדוחק רב, קופאים בחורף ומתעלפים מחום בקיץ, שכספם נשדד בידי מדינת ישראל הזדונית שקיבלה שילומים מגרמניה והשאירה אותם עירומים וחסרי כל, כמעט מוכנים לשוב אל תאי הגזים, כי טוב מותם מחייהם - תמונה של עגמומיות עד דיכאון מצמית, המבטל את החזון הציוני כבלתי ראוי לקורבנם של ניצולי השואה. ואולי מוטב היה לו היו עושים כעצתו של מי שהיה יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות הציונית, ודורשים לקבל את אזרחותם הגרמנית/אוסטרית/צרפתית/בלגית/פולנית/יוונית וליהנות מכל הטוב של אירופה השלווה ומוכת האשם, במקום לסבול את נחת זרועה של המדינה הלבנטינית אוכלת יושביה שונאת ניצוליה, המנצלת את השואה לצרכי תעמולה מרושעת וגם מאמללת את הניצולים.
אם זוהי דמותם של ניצולי שואה, אז אבא שלי, ואחיו ואחיותיו, ובני דודיו ואחייניו אינם ניצולי שואה.
לא שהם ישבו באמריקה, או בישראל תחת המנדט הבריטי, בעת שיהדות אירופה הוכרעה לטבח. לא, הם היו שם. הם גורשו וברחו והסתתרו ושילמו שלמונים, והתקיימו בדוחק כחיות ניצודות ונרדפות ללא רחם. סבא נתפס, ונשלח אל מותו. אבל תושיית מרביתם, כולל אבא שלי, עמדה להם לשרוד, ולסיים בחיים את הפרק הנורא של מלחמת העולם. אבא שלי הוא האסיר היחיד שברח מן האגף היהודי של בית הסוהר בטורינו. כל שאר האסירים סיימו דרכם ברכבות ובמשרפות.
אם כן מה הוא אבא שלי, ניצול או לא?
לא על-פי התיאורים הללו. כיתר הניצולים, השורדים, הגיבורים, הגיבורות - שילדו ילדים והניקו אותם גם במרתף טחוב תחת חרב חיפושי הגסטפו - הם קמו על רגליהם, הקימו משפחות, הקימו מדינה, נלחמו עליה, גם בבריטים, גם בסזון, גם בערבים, ולבסוף גם בממסד הסוציאליסטי, זה שגיבה את קסטנר, הממסד שראה בניצולים אבק אדם. הם לא ביקשו עזרה או כסף מן המדינה. הם שמחו על ההזדמנות לקחת את גורלם בידם, את הנשק בידם, את חייהם שלהם בידם, והביאו אותנו עד הלום, למדינה של קרוב לששה מיליון יהודים שעוצמתה הצבאית גדולה מזו של בריטניה ה"גדולה" על בירתה לונדוניסטן. גם כיום, בגיל גבורות, הם חיים ברשות עצמם, נסמכים על חסכונותיהם ועל צאצאיהם להמשך התבגרות מלאת און.
אז מה הם - ניצולי שואה או לא?
נראה שלא. הם לוחמי שואה, הם ניצולים רק מבחינה זו שחוסר האונים היהודי, חוסר הריבונות היהודית על ארץ ישראל, מנע את הצלתם כדרך שאנגלים, צרפתים, אמריקנים והולנדים יכלו להינצל - על-ידי לחימה בפולש הנאצי עד שהובס. אבל מן הזמן שהריבונות קיימת, אין הם עוד ניצולי שואה, אלא גיבורי העם היהודי - שקטים, נסתרים, שאינם מנופפים בעצמם כקורבנות - בגשר עד הלום, בקרבות מצודת יואב, בפתיחת דרך בורמה, בקימום עם מהריסותיו.
אבא שלי אינו ניצול שואה כי השואה לא נגמרה. היא נמשכת. כל עוד מופתי ערבי מגיע להר הבית היהודי ללא חותמת של מדינת היהודים על דרכונו, השואה נמשכת. כל עוד איסלאמו-נאצי בטהרן, ברמאללה, בעזה, בביירות, באנקרה, בקהיר, דורש מוות ליהודים, השואה לא נגמרה. כל עוד נאצי דני/אמריקני/קנדי מגיע לארץ ישראל כדי להתעמת עם העם היהודי לטובת האיסלאמו-נאצים, השואה לא הסתיימה. כי השואה אינה מצויה רק ביכולת להרוג יהודים, אלא ברצון ובהנעה האידיאולוגית לחסל את העם היהודי. באירופה הנאצית, לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, התחברו ביחד הרצון והיכולת. אלפי ניצולים ששבו למקומות מושבם מצאו עצמם מגורשים או נרצחים גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה. בימינו הרצון נשאר, אבל היכולת מוגבלת על-ידי הריבונות היהודית המתגוננת. ברגע שהיכולת הזו תישחק, או תיעלם, השואה תשוב במלוא עוצמתה, כך מבטיח לנו כל איסלאמו-נאצי מאז סיום מלחמת העולם השנייה.
אבא שלי אינו ניצול שואה רק מפני שהיה שם. אלא כי כולנו ניצולי שואה, כל עוד עוצמתנו עומדת לנו להתגונן, וכולנו קורבנות שואה מן הרגע שעוצמתנו לא תעמוד לנו.
ובאשר לאותם בני גבורות שלא הצליחו לבצר את זקנתם במהלך צעירותם, אין הבדל בין ניצול שואה מיוגוסלביה לניצול שואה ממצרים. לכל קשיש במדינת ישראל שעשה את חלקו בתקומת העם והארץ מגיעה הזכות להזדקן בכבוד. המטלה הזו מונחת קודם כל לפתחם של בניו ובנותיו, לפתחו של העם היהודי, ורק לבסוף לפתחה של המדינה. כי המדינה הזו כולה היא ניצולת שואה.
