הרצחת וגם ירשת?

מי שהולך לישון עם פרעושים ופשפשים, שלא יתפלא אם יקום בבוקר ועקיצות על כל גופו. המסמך המצמרר שנחשף ביום ב' (23.4.12), שנשואו הוא לא סחר בבני אדם חיים אלא בגופותיהם, חושף פעם נוספת את הזילות שאליה הגיע כבוד האדם בישראל. גם גופת חייל שנרצח, הייתה מטבע עובר לסוחר. וכל זאת בחסות עורך דין ובחתימתו, מעשה שיילוק להתפאר. מבחינה משפטית, ההסכם שבין העבריינים ניתן לביטול על נקלה, בשל כך שתוכנו אינו מוסרי וסותר את תקנת הציבור. בדומה להסדרי טיעון, שהוצאתם לפועל כפופה לאישור בית המשפט, גם "הסכם החנינה" שעשתה המדינה עם הרוצחים בעלי המידע והסוחרים בו עשוי להשתנות בעקבות התערבות שיפוטית או התעשתות של יוצריו. אבל לא הכל משפט. יש גם חיים ולהם קצב ותוכן משלהם. מדינת ישראל כבר הוכיחה, ויותר מפעם אחת, שכאשר מדובר בחיילי צה"ל, חיים או מתים, היא מוכנה לשלם הרבה. אולי הרבה יותר מדי. פגיעה גדולה בשלטון החוק ניתן להבין ולהזדהות עם כאבה ויגונה הכבד של משפחת חלבי. לאחר שנים רבות של ציפייה, נמצא לה כעת שביב תקווה שאם יתברר כנכון, יהיה לבני המשפחה הכואבת לפחות קבר לבכות עליו. אבל לצד הכאב הפרטי, ראוי לזכור גם את האינטרס הציבורי. מתן פרס לעבריינים, שרצחו וכעת מבקשים גם לרשת, הוא מעשה מקומם, מרגיז, צורב את הלב. לצד הזילות בחיי אדם, למתן פרס לרוצחים עשויות להיות השלכות עתידיות רבות-משמעות על כושר ההרתעה מפני עבריינות כבדה, ועידוד עבריינים לסחור במידע שברשותם. במתן חנינה, כל חנינה, יש גם פגיעה גדולה בשלטון החוק. לאחר שבית משפט אמר את דברו, באה רשות אחרת ומבטלת את ההליך השיפוטי ואת פסק הדין כאילו לא היו. כך, מקל וחומר, כאשר החנינה מכוונת כלפי רוצחים שנידונו לעשרות שנות מאסר. משום כך קבעו בתי המשפט כבר בעבר, שיש לצמצם את השימוש בסמכות החנינה רק למקרים מיוחדים, ולהימנע ככל האפשר מעשיית שימוש באמצעי חריג זה. אכן, שאלות כבדות-משקל אלה אינן עולות לראשונה. כבר בעבר, נערך מו"מ עם עבריינים כדי שיספקו מידע על מקום הימצאה של גופת החייל אילן סעדון ז"ל, ועל זהות רוצחי השופט עדי אזר ז"ל. יש לקוות שגם אם ייענו הרשויות לעסקה המוצעת, ולו כדי להביא את החייל למנוחת עולמים, המחיר שישולם עבורה יהיה הרבה יותר סביר ונמוך מהמחיר המופרז שמוצע כעת.