כה מהר עבר הזמן, והנה המדינה היא כבר בת 64. אין האדם יכול שלא להתרגש. נכון, השמחה מהולה בעצב, כי כך זה אצל היהודים, בוכים וצוחקים, שרים ושותקים. כך נגזר עלינו. הגולה הארוכה רוויה מכל אלה, ואין קהילה שלא ידעה את המר והמתוק. הקמת המדינה לפני 64 שנים קטעה את התפתחות הגולה, אך הגולה עדיין שרירה וקיימת. יבחר כל יהודי כאוות נפשו היכן הוא רוצה לקיים את חייו. אלה שבחרו לחיות כאן עשו בחירה לא קלה, אך הכרחית. המדינה קמה מתוך עפר ואפר, מתוך תחושת החנק שהרגישו הראשונים בגולה הרעה שבה הפכנו לצחוק ולקלס. נכון, לא בכל מקום ולא בכל אתר. נכון גם שמקומות רבים בעולם קורצים יותר, שקטים יותר, נעימים יותר, אך אלה כבר לא "שלנו", כלומר של אלה הנטועים כאן היטב. לא לשם המליצות ולא לשם ההטפה, ולא לשם קבלת "מחיאות כפיים", אפשר לומר בבטחה: ישראל היא שלנו, לטוב ולרע. יש בה מכל וכל: אהבה אינסופית ושנאה יוקדת; רעות וחברות, ומאידך-גיסא התנכרות; אך בכל זאת היא שלנו. כאן בנינו את ביתנו החדש, וכאן נולדו ילדינו, כמילות השיר. אין להקל ראש בכך, ואין לראות זאת כמובן מאליו. רבים מפקפקים בקיומה של ישראל, וביכולתה להמשיך ולהיות "הבית היהודי". מיהו הנביא בעירו? תעלומה גדולה. ובכל זאת, אסור להיות פסימיסט כה עקשני. לא נתעלם מהבעיות, וכאלה ישנן רבות מאוד. לא נסתיר את חילוקי הדעות בינינו, כי מי שמטאטא את הבעיות אל מתחת לשטיח, יגלה בעתיד "אוצר" בלתי רצוי. יש הטוענים שגיל 64 הוא גיל הבשלות, אך בחיי אומה זה גיל הינקות. עדיין יש צורך לעצב את ה"נולד", להראות לו את הדרך. והאמת היא שאין זו מלאכה קלה. "מחלות הילדות" של מדינת ישראל מותר לנו להתווכח לאן ובאיזו דרך יש לבחור. חילוקי הדעות אינם סיבה לשנאה, להרמת יד איש ברעהו. מותר לשגות ומותר לבקש לתקן. אין לאף אחד המונופול על החוכמה. אז יש להודות שכללים אלה נשכחו מאתנו. את הוויכוח בינינו על עתיד המדינה, על עתיד ילדינו, הפכנו למקל וחרבות, והם מכים בנו, בכולנו, ללא רחם. להודות בחולשה זה כוח, וחולשתנו היא בפילוג ווכחנות אין קץ. ישנם הישגים אשר אומות אחרות אפילו לא חלמו להשיג, וודאי לא לאחר 64 שנות קיום מדיני. לא באנו לכאן ריקים מכל תוכן. רבים היהודים שתרמו לעולם מכל טוב פרי יצירתם. שומה עלינו החובה לא להשכיח את העבר, כי מי שאיננו מביט אל העבר, דרכיו לעתיד מעורפלות. ודווקא כאן, בארץ היהודים, נדמה שלפעמים המפריד גדול מהמאחד. ולא עבור זאת חזרו יהודים לארץ אבותיהם. אסור לשכוח זאת, ואסור להקל ראש מפני הסכנות. אנו גאים על שהורשנו לעולם דפוסי מוסר שאין כדוגמתם, אך פעמים רבות מדי דווקא אנו מתעלמים מהם. "מחלות" הילדות פוקדות אותנו תדירות, אפילו תדירות מדי. הן פוגעות בנו קשות ומפילות קורבנות. ראוי שכל אחד יעשה חשבון נפש. מדינה איננה חזות הכל אלא אם כן כל אחד מאזרחיה מרגיש שייך, נטוע היטב, שותף למפעל גדול האמור לשרת את האזרחים, את טובתם, לאפשר להם להגשים את תקוותיהם ומאווייהם. לדאבון הלב, אנו עדיין רחוקים מכך.