האינטלקטואל המתוסכל

לפני מספר שנים ביקר בישראל טארק חֶגִּי, אינטלקטואל מצרי, ונכחתי בהרצאה שנתן. הרושם שהוא עורר בי היה גדול, בעיקר מפני שהוא דיבר בכנות ובפתיחות על הפגמים הרבים והעמוקים המצויים בחברות הערביות. דבריו היו שונים מדבריהם של מרבית הדוברים הערביים, שכן אלה מנסים בכל כוחם לחפות על פגמים שבחברות שלהם, להסתירם ולהדחיקם, בעיקר בשל הבושה ותחושת הנחיתות שפגמים אלו גורמים להם. חֶגִּי הוא חילוני לחלוטין, שהתמחה בניהול עסקים גדולים. הוא מרבה לנסוע בעולם ומרצה מבוקש במוסדות אקדמיים ומעל בימות פוליטיות ותקשורתיות. הוא כותב פורה מאוד, והרשת מלאה מאמרים ומסות שלו בנוסף על ראיונות רבים שהוא קיים באמצעי תקשורת כתובים ומשודרים, ואשר תורגמו ללשונות רבות. במהלך השנים האחרונות הוא התייחס למצב בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט, וכשפרצה מהפכת 25 בינואר 2011 נגד מובארק הוא היה תומך נלהב שלה. עם הזמן, כשהתברר כי המנצחים הגדולים של המהפכה הם הגורמים הדתיים - "האחים המוסלמים" ותהסלפים - הוא התאכזב במידה רבה ממנה.

שליטי ערב

חגי מפנה אצבע מאשימה אל שליטי מדינות ערב, שהם, לדעתו, אחראים למצבה העגום של האומה הערבית. בנובמבר 2011, במהלכה של מערכת הבחירות במצרים, וכאשר גברו יותר ויותר החששות כי האיסלאמיסטים ישיגו רוב בפרלמנט, הוא כתב: "השליטים הערבים במהלך 60 השנים האחרונות (מאז מהפכת הקצינים במצרים בשנת 1952) הם תמונה פנורמית של בורות, שחיתות, עריצות, פרימיטיביות מחשבתית ושבטיות מפגרת. בצל שלטונם ובגללם צמחו אותן תנועות איסלאמיסטיות וסלפיות, העומדות בניגוד מוחלט למדע ולערכי המודרניזם וההומניזם אשר נאבקו למען החירויות הציבוריות, הפלורליזם, קבלת האחר, זכויות האשה, הרלטיביזם, הדו-קיום המשותף בין שונים, האוניברסליזם של המידע והידע, והעלאת ערך החשיבה האנושית באופן כללי והחשיבה הביקורתית באופן מיוחד. השליטים הבורים, המושחתים, הפרימיטיביים והעריצים, הם שהביאו אותנו אל קרקס חיינו הפוליטיים הנוכחיים". במרץ 2012 הוא כתב: "אחד מפירותיה של מהפכת 25 בינואר 2011 במצרים הוא סגירה סופית של הדלת בפני תופעת התשבחות לשליט. שום שליט מצרי בעתיד לא יזכה לאותה הילה של תפארת וקדושה שהמצרִים התרגלו לעטוף בה את השליט, למרות שהוא היה איש חסר השכלה, ללא שמץ של מחשבה, תרבות וידע כמו זה שסולק (מובארק) ושישיבתו על כתיסא שליט-מצרים הייתה השפלה שאין כדוגמתה".

הפתרון: חינוך הפרא הזכר

את דעתו על "האחים המוסלמים" הביע טארק חגי במספר רב של התבטאויות. במרץ 2012, אחרי שהתברר כי הם, יחד עם הסלפים, כבשו בסערה את רוב המושבים בפרלמנט, הוא כתב: "התנהגות הרוב האיסלאמי בפרלמנט המצרי הנוכחי מבישה בגלל ארבע תופעות עיקריות של המנטליות שלהם: 1. לבושתם, התברר כי אינם מבינים את רעיון הכישרון, שכן האנשים שהם בחרו לוועדת ניסוח-החוקה, הן מתוך הפרלמנט והן מחוצה לו, הם אנשים בעלי השכלה חלקית, ובעלי מרכיב תרבותי חד ממדי. 2. התברר כי הם פועלים בסגנון של שבט, שכן המאפיין העיקרי של התנהלותם הוא הנאמנות (ולא החשיבה החופשית). 3. הם האויבים המושבעים של הפלורליזם העומד בבסיס המודרניזם, הדמוקרטיה, הציוויליזציה והתרבות. 4. התגלה לעין כל הסגנון שהם יפעלו בו בעתיד: הוא יהיה העתק נאמן של סגנון "המפלגה הלאומית" (של מובארק) המפורקת, של "אמרו מה שתאמרו, אנו נעשה את מה שעולה על רוחנו". המצב במצרים נפיץ, בין השאר בשל היעדר חוקה חדשה האמורה להסדיר את יחסי הכוחות החדשים בין הפרלמנט על שני בתיו, הממשלה, הנשיא, הצבא ומערכת המשפט. הכל מבקשים למנוע מצב שבו תשוב המדינה לסגנון השלטוני האוטוריטרי של מובארק. אלא שיותר מדי גורמים, ובראשם הצבא, אינם מוכנים להעניק לפרלמנט בעל הרוב האיסלאמי את הסמכות העיקרית במדינה. מכאן החשיבות הגדולה של החוקה ושל הרכב הוועדה שתנסח אותה באופן שמצד אחד ישקף את מאווייהם של מרבית האזרחים המזדהים תרבותית עם "האחים המוסלמים" והסלפים, אך מצד שני ימנע דיקטטורה של צד אחד במשוואה האזרחית המסובכת. בשלב הראשון נבחרה ועדה בעלת רוב איסלאמי, אך החילונים פרשו ממנה במחאה, היות שכמיעוט הם חששו כי לא יוכלו להשפיע על נוסח החוקה. מצד שני, הרוב הפרלמנטרי האיסלאמי אינו מוכן לוותר בנקודה קריטית זו, שכן שינוי שלטוני לכיוון האיסלאמי הוא משאת נפשם של רוב המצרים שנתנו את קולם לאחים ולסלפים. חגי התייחס בחומרה רבה להתנהגות "האחים המוסלמים" ולאופן שבו הם ניסו לכפות רוב איסלאמי בוועדת ניסוח החוקה. במרץ 2012 הוא כתב: "כל עוד לא יימנע מהאיסלאמיסטים לנסח בעצמם את החוקה החדשה של מצרים, תהיה החוקה המצרית מלאה ברעיונותיהם שאין להם כל קשר עם התקופה, הקידמה, ההתפתחות, המדע והמודרנה. הנשים והקופטים יהיו הקורבן הראשון, ועתידה של מצרים יהיה תלוי בתגובתם של נאמני החירות, זכויות האישה והאזרח, והזכויות השוות לאלו שאינם מוסלמים (בעיקר קופטים). אלה יכולים לעורר מהפכה חדשה, העשויה להכשיל את ניסיונם של כמה בעלי הזרוע (האיסלאמיסטים) לגרור את מצרים אל חשכת ימי הביניים". את יחסם לקופטים הראו כמה נציגים איסלאמיסטים בפרלמנט לאחר פטירת המנהיג הרוחני של המיעוט הקופטי, שנודה השלישי. הפרלמנט הקדיש דקה של עמידה לזכר שנודה, והם לא עמדו בה. חגי כתב על האירוע: "סירובם של כמה מחברי הפרלמנט המצרי הנוכחי לעמוד לזכר החלל של מצרים, האיש הדגול, שנודה השלישי, היה בושה תרבותית, מוסרית ואנושית של היצורים הפשוטים ההם, שעמדתם זו עוררה לעג ובוז מכל אנשי התרבות על פני כדור הארץ. איך מגיע אדם אל המדרגה הנמוכה הזו של היעדר אנושיות?". בדצמבר 2011, לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות לפרלמנט, עלו מייד שאלות הקשורות לחקיקה בעלת גוון דתי-איסלאמי. אחד מראשי "האחים המוסלמים" הכריז: "יש להסתיר את האשה, כי היא מעוררת את הפרא הזכר המסתתר במעמקי נפשי". אמירה זו אמורה הייתה לבחון את תגובת הציבור לרעיון התחיקה בנושאי לבוש. חגי אומר בתגובה: "אחד הדברים המוזרים בחברה שלנו, הרובצת במעמקי בור הפיגור, הוא שאיננו שומעים קולות האומרים להיגיון הזה: "ולמה לא יבוא הפתרון באמצעות חינוך, שלך ושל אותו פרא זכר המסתתר בתוכך?". חגי מתייחס מדי פעם גם למשטרים ערבים דיקטטוריים, הזוכים לגיבוי תמידי מ"אלקודס אלערבי", היומון הערבי היוצא לאור בלונדון ללא פרסומות, כלומר בתמיכתם של ראשי המדינות שהוא מגבה. עורך העיתון, עבד אלבארי עטוואן, הוא פליט פלשתיני מהיר מחשבה וחד לשון, אשר כותב שורות אלו "זכה" לתענוג המפוקפק להתמודד מולו בתקשורת הערבית בכמה הזדמנויות. בנובמבר 2011 התייחס חגי לעטוואן בדברים בוטים: "העיתונאי הפלשתיני עבד אלבארי עטוואן, המקדש את קדאפי, סדאם חוסיין ו"השייח'" אוסאמה בן-לאדן, אינו מייצג רק את עצמו; הוא ממצה באופן מלא וכולל בלבול שהתפתח במהלך ארבעים השנים האחרונות, שנולד במחשבתם של האיסלאמיסטים והלאומיים המזויפים הערבים, וזנבותיהם המשטרים דוגמת אלה של סדאם חוסיין ומועמר אלקדאפי. הבנת הבלבול הזה קשה לכל מי ששכלו עוצב בצילה של תרבות אנושית והוא משתייך לתנועת הציוויליזציה, התרבות והקדמה האנושית. אינני חושב כי יש מרכז מחקר אחד בעולם היכול להבין את הבלבול הזה".

ישראל - גישה רעננה וחריגה

חגי מבין היטב את הנזקים שהסבה לעולם הערבי התמקדות שליטיו בבעיה הישראלית, שכן ישראל, בעצם קיומה, סיפקה לשליטים אלה תירוץ להזניח את מדינותיהם ולדכא את זכויות אזרחיהם. הוא כתב לפני כמה שנים: "הכרחי שידעו עמי המדינות הגובלות בישראל - לבנון, סוריה, ירדן, פלשתין ומצרים - שסיום הסכסוך הערבי-ישראלי הוא הדרך היחידה לשים קץ לטרגדיות רבות אחרות בחייהם, והתחלה יחידה לסיכוי צמיחה של הדמוקרטיה, השגשוג הכלכלי, השלום החברתי ואי-הנפילה לידיהם של מתנגדי הידע, הציוויליזציה והתרבות (=האיסלאמיסטים), ובקיצור: להצטרף למסע המודרניזם, הקידמה והמדע... מה שנחוץ היום הוא מישהו שינהיג את דעת הקהל בעולם הערבי אל האמונה כי שלום עם ישראל הוא שאלה של חיים או מוות לאזור הזה. עליו לפתוח את עיני הקהל לראות את הסכנות האורבות לנו אם נלך בעקבות אסכולת "הדיבור המנופח", אשר עלה למדינות האזור ולעמיו מחיר אדיר והוא עלול לעלות להם מחיר נוסף אם יבחרו ללכת שבי אחרי סיסמאות שכלפי חוץ הן לאומיות או דתיות, אך מהותן היא קריאה אמיתית להישאר בתנור של מאבק שיחסל את המציאות שלנו כולה". זוהי גישה רעננה וחריגה לומר כי שלום עם ישראל הוא אינטרס ערבי. משמעות אמירה כזו היא כי ישראל אינה חייבת "לשלם" בשטח עבור שלום עם שכניה, שכן הם אמורים לרצות את השלום לא פחות ממנה. אם מנהיגי ישראל יאמצו דפוס חשיבה זה, הם יוכלו לומר לשכנינו: "מה אתם נותנים לישראל תמורת השלום שישראל תיתן לכם?". זה מחייב שינוי מוחלט בראיית המצב במזרח התיכון מצד ישראל, ועליה יהיה לעמול קשה בארה"ב ובאירופה כדי למכור את הרעיון של טארק חגי בבירות המערב.

"פשרה היא סוג של תבוסה והפסד"

להלן מאמר שכותרתו "המנטליות הערבית" שכתב טארק חגי ב-2005. אם זר, ודאי ישראלי, היה כותב מאמר כזה, הוא היה מוקע כגזען וכמשמיץ. לאינטלקטואל ערבי מותר לכתוב דברים אלה, הגם שהוא עלול לעורר כעס מסוים אצל קוראיו. "במהלך עשר השנים האחרונות כתבתי ספרים ומאמרים רבים על פגמי המנטליות הערבית, שכולם פגמים תרבותיים, כלומר פגמים נרכשים משלושה מקורות עיקריים, שהם: אווירה כללית של עריצות, מערכת חינוך מפגרת ואמצעי תקשורת שיצרה האווירה הכללית העריצה על-מנת לשרת את מטרותיה. חלק מהפגמים הבולטים של המנטליות הערבית המודרנית הם:

• מרחב מצומצם של סובלנות רעיונית;

• סבירות נמוכה לפלורליזם רעיוני;

• קבלת האחר באופן מצומצם;

• אצלנו לא מסכימים לקבל ביקורת, ונדיר שמישהו עורך ביקורת עצמית;

• עמדות נובעות מבסיס שבטי או דתי במקום שינבעו מרעיונות שונים;

• מקננת בנו תחושה פנימית של אי-שוויון מול האחרים בתוצאות ובפירות, המתבטאת בתחושת כבוד עזה ומוגזמת. אלא שזה "כבוד של מילים" יותר משהוא "כבוד של הישגים";

• אנו נוטים להגזמה בהתפארות עצמית תוך שאנו נותנים למורשת העבר משקל רב משהיה לה במציאות;

• נפוצה אצלנו תרבות של דיבור מוגזם המחפה על מחסור משווע בתוצאות מעשיות. לפעמים תרבות זו גורמת לכך שדברי האדם חשובים יותר ממעשיו;

• אנו נגועים בהתייחסות מצומצמת לאובייקט ונטייה לפרסונליזציה;

• מפעמים בנו געגועים חולניים אל העבר ורצון להגר אליו;

• תרבות הפשרה אינה מוכרת אצלנו, אין כבוד כלפיה שכן אנו מרגישים שהיא סוג של תבוסה והפסד;

• אנו אמונים על אי-מתן כבוד לאישה;

• אנו שבויים של דפוסים מחשבתיים וסטראוטיפים;.

• נפוצה אצלנו באופן מוגזם האמונה כי מאחורי כל דבר עומדת מזימה וכי הערבים הם תמיד קורבנותיהן של מזימות האחרים;

• לא ברור לנו האופי והמהות של הזהות הלאומית - האם אנו ערבים או מוסלמים, אסייתים, אפריקנים או בני תרבות הים התיכון?

• נפוץ אצלנו קשר בין האזרח והשליט המבוסס על הגזמה והענקת ממד של קדושה באופן חיצוני, עם נטייה גורפת לפאר אנשים;

• נפוצים אצלנו מקרים רבים של אנשים המכירים מעט מאוד את העולם, את מגמותיו ואת מאזני הכוחות האמיתיים בו;

• יש אצלנו תחושה מצומצמת שהאדם הוא בעל ערך. לכן הקשרים אצל רובנו הם קשרים שבטיים, משפחתיים, מנהגיים או לאומיים. האנושיות אינה נחשבת אצלנו המכנה המשותף הבולט והחזק ביותר;

• נפוצה אצלנו מנטליות של קנאות ברמות שונות של חומרה, הנובעת ממספר מרכיבים ובראשם המנטליות השבטית הערבית;

• היות שהמנטליות הערבית אינה זוכה לכמויות מספיקות של חירות והשתתפות, יש אדישות כלפי החירות ומנגנוניה".

כל מומחה לענייני המזרח התיכון יכול להוסיף עוד כהנה וכהנה פגמים, שכולם נרכשים, ולכן ניתנים לשינוי. הם נמצאים ברמות שונות גם בחברות אחרות, ווגם בהן הם נובעים מאווירה כללית של עריצות, ממערכת חינוך ומאמצעי תקשורת שאינם מתאימים לתקופתנו ושנועדו לשרת את מטרות העריץ. פגמים אלה יישארו ותוצאותיהם יחמירו, אם לא יחולו שינויים שורשיים במערכות הפוליטיות, שיתנו לפרט מרחב גדול יותר של חירות וירגיל את הציבור ליטול חלק בעיצוב ההווה והעתיד. יש להכניס שינויים גדולים לפילוסופיה של ההוראה, לתוכניות הלימודים ולשיטות ההוראה. לבסוף, יש לשחרר את התקשורת מעולן של הממשלות, כך שזו תהיה חופשייה פוליטית וכלכלית. כך תובטח לה חירות רעיונית, תרבותית וציבורית. על איש מיוחד כטארק חגי יש לומר: ירבו כמותו בישמעאל...