במדינת היהודים סדר היום התקשורתי הוא תמיד סביב נושא דרמטי וצעקני. כולם מתאחדים סביבו וכותבים בעיקר עליו. בדרך כלל זה נמשך שבועיים-שלושה, ואז מתפוגג. החרדים והיריקות, הדרת הנשים וטניה רוזנבליט. הבעיה לא נעלמה, אבל הפסיקו לכתוב על זה, כי יש קרנבל תורן - סכינאות ומסתננים. זה הנושא החם, ולכן כולם עושים לעצמם יחסי ציבור. גם השר לביטחון פנים, גם המפכ"ל.
ראיתם את התמונות, בהן שני האישים האמיצים מסיירים בליווי כתריסר שוטרים בדרום-תל אביב? בודקים את הנעשה מקרוב, כך סיפרו לנו. כל זה על-רקע אפריקני יחף שישן על הדשא מתחת לעיניהם הסגורות לרווחה. עשו סיבוב, דיקלמו כמה משפטים ריקים מתוכן - והלכו להם.
נהיר לכולם שמדובר בסתם סיבוב דאווין. כאילו שלשוטרים שאיבטחו אותם לא הייתה עבודה אמיתית לעשות, אלא להסתובב עם דנינו ואהרונוביץ'. עדיף היה לכולנו לו היו השוטרים עושים את עבודתם ברחובות, מסיירים בשכונות, ולא עושים פוזות מול המצלמות בצהרי היום בגינת לוינסקי או במוקדי בילוי בראשון לציון. עדיף היה לו השוטרים היו מחויבים להיות בכושר מינימלי, ולא היינו רואים לעיתים קרובות מדי את ערימות הבשר האלו, שנראים כמו פרודיה על השוטר ההוא מהסדרה "משפחת סימפסון". עדיף היה לו הם לא היו עוסקים בניירת, אלא יוצאים לרחובות ועושים את עבודתם.
שוטרים מתחת לאפס
כולנו הזדעזנו מרצח גדי ויכמן ומהטיפול המשטרתי בנושא. סבורני, כי כמעט כל אחד היה בסיטואציה דומה - שומע רעשים מתחת לביתו, קורא לשוטרים, ממתין להם בייאוש ואז מוותר. בדיוק לפני שנה, בחג שבועות, זה קרה גם לי. בשעה שתיים בלילה חבורה שיכורה של כחמישה-עשרה חבר'ה עשו רעש לא נורמלי מתחת לחלון. זה היה במרחק יריקה מתחנת משטרה מקומית, לא יותר ממאה מטר. התקשרתי, ביקשתי שיבואו, אמרתי שזה יכול להיגמר לא טוב. הייתי בטוח שקריאתי תיענה חיש-מהר, הרי רק כמה חודשים לפני נרצח פיליפ גלר בן ה-15 בבאר-שבע. השוטרים לא הגיעו, למרות שהתקשרתי בשנית. השבח לאל, הצעירים השיכורים הלכו לביתם ואף אחד לא נדקר. במקרה של ויכמן התוצאה הייתה שונה...
ויש את הצד השני של המטבע - שוטרים מפגרים עם יותר מדי להט או רצון לדווח על מלחמה בפשע. אחד מהם עצר אותי לפני שלוש שנים ליד בית-שאן. הוא מצא אצלי סכין ולקח אותי לתחנת משטרה, שם נפתח לי תיק. לא הפריע לאותו שוטר, שהסכין לא הייתה עליי, אלא ברכב. יחד עם מנגלים, צידניות ואוהלים. ושברכב נסעו שלושה אנשים נורמטיביים לפיקניק בכנרת. ושהסכין הייתה קטנה וממש לא התאימה לתיאור "פגיון" שהוא רשם בדוח. וששוטרים אחרים בתחנה הרימו גבה, כאשר שמעו את הסיפור, כי זה נראה להם תמוה. הכסיל הזה מילא דוח מוצלח - ראו אותי, גיבור גדול, הלוחם בפשע ובסכינאות. אומנם, התיק נסגר, הסכין הוחזרה לי כעבור זמן מה, אבל היה זה מקרה קלאסי של שוטר שרצה למלא עוד דוח, לדווח על עוד "הצלחה". אז הדיווח התקבל, נרשם, נכנס לסטטיסטיקה - אבל זה לא תרם במאומה למלחמה בפשע.
הניצב דנינו מבין היטב שסיבובים שלו בקרב המסתננים הם פוזה ותו לא. השוטר שעצר אותי הבין גם הוא, שאני לא הייתי בדרך לרצח. השוטרים שהזעקתי ידעו, שקריאה זו חשובה הרבה יותר, מאשר לגרד לעצמם במבושים באיזה אזור ברים. אבל הם עשו את מה שהם עשו - בשביל פוזה, כותרת, דוח. הם לא באמת נלחמו בעבריינות, לא באמת עשו משהו.
פוזה - ותו לא
בקרוב לתקשורת יימאס והיא תקדיש לסכינאות פחות ופחות מקום. הכנסת תתחיל לדון בחלופה לחוק טל, יתחיל מרי בקדימה, נבין סוף-סוף מה קורה עם תיק ליברמן. התקשורת תמצא בייבי חדש, ואנו נישאר עם נוער שתוי, סכינאות, מקרי אונס, אלימות בלתי פוסקת. עם שוטרים שלא מסוגלים למלא את תפקידם ועם שר לביטחון פנים שהביא אותנו למצב, בו כל בחורה שנייה נאלצת לקנות לעצמה תרסיס פלפל או שוקר.
במדינה, בה בחורים צעירים מושכים תשומת לב על-ידי נהיגה ברכב שהמוזיקה הבוקעת ממנו מסוגלת להעיר מתים, אל לנו להתפלא שכך נוהגים גם המפכ"ל וגם השר לביטחון פנים. משם זה מחלחל למטה, לכל מיני שוטרים מפגרים באזור בית-שאן או באר-שבע. מה שחשוב - זו הפוזה. כל השאר - הבל הבלים.