ב-20 במאי, 2012 צויין יום ירושלים. במבט לאחור, החלטתי לכתוב סיפור מחיי שנוגע ישירות באותו יום היסטורי, מרגש ביותר לעם היהודי. הסיפור מתחיל ביום השני למלחמת ששת הימים, כשמרדכי "מוטה" גור, אז מפקד חטיבת הצנחנים, שהשיב את ירושלים לעמה זעק, וזה נכנס לספרי ההיסטוריה - "הר הבית בידינו"!.
ב-5 ביוני בשעה 07:45 בבוקר לפי שעון ישראל, סירנות ההגנה האזרחית נשמעו ברחבי מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים החלה.
ב-7 ביוני 1967, חיילי יחידות הצנחנים של צה"ל פרצו, דרך שער האריות, לחלקה העתיק של ירושלים והתקדמו בסמטאות העיר העתיקה לעבר הר הבית והכותל המערבי, והשיבו את המקום הקדוש ביותר בעיר ירושלים לשליטה יהודית, לראשונה, אחרי 2000 שנה. בעוד שמפקד חטיבת הצנחנים רב אלוף גור התקדם לכוון העיר העתיקה הודיע למפקדי הגדודים שלו, וישנן הקלטות קול של האירועים, "אנחנו יושבים עכשיו על הרכס ואנחנו רואים את העיר העתיקה. בעוד זמן קצר ניכנס לעיר העתיקה של ירושלים, שכל הדורות חלמו עליו. אנחנו נהיה הראשונים להיכנס לעיר העתיקה ... "וזמן קצר לאחר מכן," הר הבית בידינו! אני חוזר, הר הבית בידינו! ". אז הרב הראשי של צה"ל שלמה גורן, תקע בשופר ליד הכותל המערבי לסמל את שחרורוה מידי האויב. לישראלים ויהודים בכל רחבי העולם, זה היה אירוע מהנה ובעל חשיבות. רבים גם רואים זאת כמתנת אלוקים. ישראל
כובשת את ירושלים.
מיד לאחר המלחמה, בימי השירות הצבאי האחרונים שלי, הייתה לי הזכות ל-"טייל" בעזה, רמת הגולן, "הגדה המערבית" וירושלים. בפעם הראשונה ראיתי את השטחים שהצבא שלנו החזיר לידינו, שטחים שבאופן חוקי שייכים לעם היהודי שנלקחו מאתנו, במלחמה תוקפנית, שהערבים פתחו נגד ישראל יום אחרי שדוד בן-גוריון הכריז על עצמאותה.
להיות בירושלים, ללכת ברחובותיה הצרים והמיסטיים, לעמוד ליד הכותל המערבי ולהשאיר פתק תפילת-משאלה בסדקיו הייתה גולת הכותרת של ביקורי הראשון בקדוש ביותר לעם היהודי, הקיר החיצוני של בית המקדש היהודי.
חגיגת בר המצווה בכותל המערבי
מאזת למרות שאני גרה בחו"ל, ביקרתי בישראל ובכותל פעמים רבות. כשבני א. עמד לחגוג את יום ההולדת ה- 13, ב-7 בדצמבר 1985, במסורת היהודית הוא יום הבר מצווה, החלטתי שאין מקום אחר על פני כדור הארץ בו כדאי לחגוג את יום ההולדת המיוחד הזה, מאשר הכותל המערבי.
מארה"ב, שם אני מתגוררת, בעזרתה של אחותי שנפטרה לא מזמן ושהתגוררה בישראל, תכננתי אירוע בר מצווה שהפך להיות אחד מרגעי השיא של חיי.
בני א. ואני הגענו לישראל כמה ימים לפני היום המיועד. היה באפשרותי לקבוע את יום הטקס ליד הכותל ביום שני, 23 דצמבר, 1985, ימים מועטים לאחר המועד האותנטי של יום ההולדת של בני, שהוא ה-7 בדצמבר.
לילה לפני היום המיועד ירד גשם חזק במיוחד. היות שהטקס היה אמור להיות תחת כיפת השמיים הייתי מוטרדת ולא יכולתי לישון; אם ימשיך לרדת גשם, עברה מחשבה במוחי, הטקס יתבטל.
אבל אלוקים היה איתנו, כל היום כולו ומעבר לזה. העננים התפזרו והשמש, שהבריקה במיוחד באותו יום, חיממה את כדור הארץ, חייכה אלינו וליטפה אותנו באהבה. כדי שאנשים לא יצטרכו להאבק עם התנועה, שכרתי אוטובוס ומדריך טיולים לכל היום לשירות האורחים. החלטתי שזה יהיה יום טוב, אם גם לישראלים, שמדריך טיולים יעביר להם שיעור בגיאוגרפיה והיסטוריה על מדינתם. האוטובוס הגיע בזמן ויצאנו מביתה של, עכשיו המנוחה, אימי בחיפה, לכיוון ירושלים ואספנו אורחים לאורך כל הדרך. זה היה נפלא להיפגש עם בני משפחה וחברים רביםת מרחבי העולם וישראל שהזמנו לחלוק איתנו יום מיוחד זה.
כשהגענו אל הכותל, הרב שעליו הוטל לנהל את הטקס קיבל את פנינו. הוא היה מודאג מכך שהיות שבר המצווה לא דיבר עברית, הוא יתקשה לקרוא גם את הפרק המקראי וההפטרה שהוקצו לתאריך הלידה שלו, אותם הוא למד במשך חודשים. גם אני הייתי עצבנית למדי.
ליד הכותל האורחים התפצלו; הגברים עברו לעמוד ליד חתן הבר המצווה, במשטח הכותל והנשים עמדו בסמיכות מאחורי קיר נמוך. בני א. היה עצבני ודמו אזל מפניו. היות שאני גרושה, אביו לא נכח בטקס וגיסי וחבר ילדות שלי השתלטו על עמדת אביו לסייע לו.
הבן שלי נשלח למתחם ליד הכותל להביא משם את ספר התורה שממנו היה אמור לקרוא. הוא יצא משם עם מראה מלכותי, חובק וצועד עם ספר התורה לכיוון הבמה והשולחן משם היה אמור לקרוא את מילות הטקס התנכיות. ואז הטקס החל ובני התחיל לקרוא את פרק התורה וההפטרה שהוקצה לו בסדר מופתי. בתחילה הוא קרא בקול חלש ועצבני במקצת, אך מיד הרים את הקצב. קולו הלך וגבר וקריאתו, בעברית, הייתה ללא רבב.
בעוד שהוא קורא, בעברית זורמת, פניו של הרב אורו; הוא התרשם מאד מיכולתו של בני לקרוא בתורה. והאורחים, או-הו האורחים, הם היו בארץ האושר. השמש המלטפת במיוחד בשילוב עם הרוח הקרירה של ירושלים; עומדים ליד קודש הקודשים, הכותל, עם דמעות שמחה וחיוכים בעת היותם בין חברים ובני משפחה בטקס בר המצווה, ללא רבב, ביחד הזכירו לכולם כמה גאים אנו צריכים להיות כיהודים.
אני בירושלים הקדושה הייתי באושר שמיימי. לא יכולתי להיות מאושרת יותר. אין מקום אחר בעולם שבו יכול ילד יהודי יכול לחגוג את התחלת גבריותו וכניסתו לחיים בוגרים מאשר הכותל המערבי, סמוך למקום שבו עמד בית המקדש היהודי הראשון והשני. הסוכריות שהאורחים זרקו על בר יום ההולדת, שירתם ופניהם המחייכות העידו על זה.
משם התכנסנו במלון
הולילנד לארוחת צהריים מאוחרת טעימה ביותר ונהדרת.
היום היה מושלם כפי שאלוקים יכול לספק בעירו, ירושלים. אין שמחה לאומית גדולה יותר שממנה אני יכולה ליהנות יותר מאשר הידיעה שכל ירושלים בידינו, בידי היהודים. אין רגשות אחרים להשוואה עם הרגשות שמציפים אותי ופורצים מתוכי כאשר אני עומדת ליד הכותל, בעבר, ביום הבר מצווה של בני, והיום.
הר הבית בידינו, הר הבית הוא שלנו.