ב-63 השנים שחלפו, מאז שהוקם, ידע משרד
מבקר המדינה תהפוכות וגלגולים לא מעטים. עד לבחירתו של השופט יוסף שפירא למבקר החדש כיהנו במשרה הרמה שבעה מבקרים - כולם אנשי משפט, כשכל אחד מהם מטביע על מוסד הביקורת את חותמו וצביונו האישי.
בעוד ששלושת מבקרי המדינה הראשונים - ד"ר זיגפריד מוזס, ד"ר ארנסט נבנצל ויצחק טוניק - כיהנו, טרם בחירתם, כעורכי-דין לכל דבר, הרי שארבעת המבקרים האחרונים -
יעקב מלץ, מרים בן פורת,
אליעזר גולדברג ו
מיכה לינדנשטראוס - הגיעו למשרתם כשופטים במערכת בתי המשפט.
מעל לכל פעורה תהום ענקית בין מוסד הביקורת, כפי שעיצב אותו ד"ר זיגפריד מוזס, מבקר המדינה הראשון, לבין זה שיצא מתחת ידיו של המבקר האחרון, מיכה לינדנשטראוס. ד"ר מוזס היה, מן הסתם, מתהפך בקברו למראה המוסד שהותיר אחריו ממשיכו בעתיד, העומד עכשיו לפנות את מקומו ליורשו החדש.
הדברים אמורים, אומנם, בשני "יקים" לשמם, אלא שבהפכים ממש גמורים: בעוד שהאחד בורח מן ה"הו-הא" התקשורתי כמו מאש - נוהר אחריו השני בתאווה ולהיטות. כך מצטיירת דמותו של מבקר סולידי ומתון, לעומת מבקר אקטיביסטי ואגרסיבי.
ללא סנסציות
במבט לאחור, אין של צל ספק שד"ר מוזס הוא זה שהיטיב לנתב את מוסד הביקורת לנתיב המתבקש ממנו: לבקר את משק הכספים של המדינה וטוהר המידות של מוסדותיה, תוך מתן הדין וחשבון עליהם לכנסת בלבד. כל זאת תוך הסתייגות ברורה מפומביות שטחית, לא מלאה ולא מקצועית, של "הממלכה השביעית", שכבודה כמובן מונח במקומו.
כבר מייד לאחר שנכנס לתפקידו מיהר ד"ר מוזס להבהיר שלא יימנע, כמובן, מהערות של ביקורת, אך לא יהיו אלה סנסציות לשמן כדי להזין בהן את העיתונות. במילים אחרות: דוחות המבקר, אליבא דמוזס, לא נועדו להיות סליק של סנסציות פומביות לאוזני הציבור, המבוססות על חלקי-דברים ולא על תמונה מלאה.
ואכן, ד"ר מוזס היטיב לראות את הנולד ואת אשר יגור בפניו - אומנם בא. כשהתפרסם הדוח הראשון שלו, נקלטו ממנו בעיתונות רק הפריטים הסנסציוניים. צורת הפרסום הזו הייתה לזרא למבקר הראשון, משום שנתנה לקורא תמונה חלקית, לא-מקצועית ומשקפת, בעוד שלכנסת הוגש, כמובן, הדוח בשלמותו. זאת ועוד: ד"ר מוזס קבל, ובצדק, על שלא ניתן להבחין, הבחנה מספקת, בין תוכן הדוח עצמו לבין הידיעה עליו בעיתון.
תמונה מעוותת
מעבר לנזק התקשורתי ראה ד"ר מוזס בפרסום שכזה גם את הנזק הפסיכולוגי שלו. הסתבר שיש בו כדי לעורר את הרושם שהדוח אינו אלא אוסף של גילויים סנסציוניים, וזאת בשעה שהסנסציה אינה אינהרנטית לעבודת הביקורת, אלא נובעת מדעת הקהל הצמאה לשערוריות ולטרף. בדרך זו מצטיירת תמונה מעוותת, לפיה ביקורת חד-פעמית של רגע היא זו שמאפיינת את המוסד המבוקר.
בתום כהונתו של ד"ר מוזס הגיעו למוסד הביקורת מבקרים אגרסיביים יותר, תאבי פרסום ו"שאו-אוף", דוגמת ד"ר נבנצל והשופטת מרים בן פורת. אלה נהגו לזמן את העיתונות, חדשות לבקרים, כשהגדיל לעשות המבקר האחרון, מיכה לינדנשטראוס, שלא אחת ידע אותה, כמעט על כל פרט קטנטן, עוד לפני שהגיש את הדוח עצמו למי שבאמת נוגעים בדבר - הפרה מסוימת של אתיקת הביקורת הטהורה.
מים מעופשים רבים נשפכו בירקון, וביקורת המדינה החלה מאבדת את צביונה הייחודי כרשות רביעית עצמאית, עד כדי כך שקשה, לעיתים, להבחין אם אין היא פולשת לתחומיהן של אחיותיה - הרשויות השופטת והמבצעת - ומתיימרת בכך ליטול את סמכויותיהן הבלעדיות. כך הפכה הסולידיות המקצועית ל"עליהום" אגרסיבי והמוני.
בדרך זו מרצה, אומנם, הביקורת את הרחוב הצמא לדם, אבל את הגופים המבוקרים היא הופכת לשנואת-נפשם. באווירה מקוממת שכזו מתקשים מטבע הדברים גופים אלה לשתף פעולה, לתקן את המעוות ולהציב בשטח תוצאות יעילות של ביקורת בונה.
בסופו של דבר אסור לשכוח שהמבקר הרצוי איננו לא דוברמן נושך וצמא-דם, שמשחר לטרף, וגם לא פודל מפוחד ונחבא אל הכלים. הוא, פשוט, משהו שביניהם: כלב-שמירה נאמן וסימפטי, שאיננו נמלט ממילוי תפקידו. לא נותר אלא לצפות מהמבקר החדש שימלא את ייעודו כראוי.
