לרגל יום שחרור ירושלים רואיין ביום 18.5.12 ראש עיריית ירושלים,
ניר ברקת, ע"י ניצן קיסר בערוץ 7. הנה קטע מדבריו, שמרגע שקראתיו איננו נותן לי מנוח:
"מימוש צווי הריסה בשנתיים האחרונות במזרח ירושלים נעצר בדרג המדיני. אני מחויב לפעול לפי החוק ולממש הריסות במקום שבית המשפט קבע שצריך לעשות זאת. לצערי הרב, הדבר לא תלוי בעירייה. כל שבוע אנחנו מבקשם לממש צווים והדברים נעצרים ברמה המדינית, ולדעתי זה לא טוב. קצב מימוש צווי ההריסה עמד בעבר על בין 80 ל-100 יחידות בשנה, וכיום לצערי רק 10-20 יחידות בשנה." תגובתי הראשונית על הדברים הללו הייתה של עלבון עמוק, על הדרך שבה השלטון מעז להתקלס באזרחיו.
הלא יום ולילה תוקעים באוזנינו את סיסמת "שלטון החוק" - מציגים לנו החלטות של בתי משפט בעניינים בעלי משמעות פוליטית ככוחות טבע - נצחיים, גורליים, אכזרים ובלתי ניתנים לשינוי - שיש לציית להן גם אם הן גורמות עוול, מכאיבות ומזיקות לעניין הלאומי: "ייקוב הדין את ההר!"
והנה שומעים אנחנו מפיו של ראש עיריית ירושלים שהצווים השיפוטיים בכלל אינם כאלה. די בטלפון פשוט של דרג מדיני, ו"שלטון החוק" מפסיק לשלוט!. כך יוצא, שמיליוני אזרחים תמימים שהאמינו
בתום לב בעליונות הגמורה והסופית של המשפט, מוצאים את עצמם טיפשים ומרומים!
גם אני, שלמדתי משפטים, נמצא בין המרומים. או שמא טעיתי, ונכנסתי להרצאות באולם הלא נכון? כנראה, באולם הסמוך לימדו יוריספרודנצייה אחרת, האומרת – שבמקרה והעומדים להיות מפונים הם ערבים, השיקול המדיני ייקוב את הר ההחלטה השיפוטית, והפולשים לא יפונו.
אינני בטוח שהקוראים ירדו לעומק השערורייה הנחשפת נוכח דברי ניר ברקת, ועל כן אחזור על דבריו: בתי משפט הוציאו צווי הריסה (ואני מוסיף: דומים כשתי טיפות מים לצו של בג"ץ להרוס את חמשת הבתים בשכונת האולפנה בבית אל), והוא, ראש העיר, ראה את עצמו "מחויב לפעול לפי החוק ולממש את ההריסות" (ואני מוסיף: כמו שהמשטרה כבר הקימה מטה מיוחד להרוס את בתי האולפנה, את גבעת אסף, את עמונה ועוד ועוד). והנה, בעוד ראש העיר מבקש לממש את הצווים, "כל שבוע הדברים נעצרים ברמה המדינית".
"נעצרים ברמה המדינית" – זו מליצה. איך בפועל עוצרים מנגנון הריסה עירוני ערוך ודרוך לפעולה? ואיך - "ברמה המדינית"? אני, שהחמצתי את ההרצאות באולם הסמוך, שם לימדו כנראה איך לכופף, לבטל ו"לעצור" פסקי דין, יכול רק להפעיל את דמיוני. כנראה, שטלפון מגיע מאישיות מדינית כלשהיא, אן מעוזר או מזכיר מדיני כלשהוא ובו אומרים לראש העיר: עצור! היש כיסוי לפקודת "עצור" שכזאת ? האם זה נעשה בפקס, במזכר, בס.מ.ס., במכתב רשמי? ואולי דווקא בקריצה, בהמהום, ברמז?
זה עתה התמנה מבקר מדינה חדש, שכסאו כשופט בבית המשפט המחוזי טרם הספיק להתקרר. אולי יהיה זה רעיון טוב לבקשו לערוך חקירה, כיצד עוצרים פסקי דין ע'י הנחתות של "דרג מדיני"? וכדאי שגם יברר, באיזה נוהל נעצרים בישראל צווי בתי משפט "ברמה המדינית" ? ומי היא בדיוק האישות המדינית שנותנת את ההוראה לעצירות כאלה, ובתוקף איזו סמכות?
אלא של-30 המשפחות של בתי האולפנה שנדונו להרס אין זמן לחכות לממצאי המבקר. להן נותרו רק ימים ספורים עד שיפילו את גגות בתיהן על ראשיהן. הן, כדי להציל את עצמן, והמחנה הלאומי כדי למנוע נזק חמור למפעל ההתיישבות, חייבים לברר בדחיפות – אולי אצל ניר ברקת בעצמו – מי הוא "הדרג המדיני" שבכוחו לעצור צווי הריסה ואיך ניתן להגיע אליו?
הדברים המדהימים של ראש העיר, על-רקע איום ההריסה והגירוש הרובץ כענן על יישובים בחבל בנימין, מן הראוי שלכל הפחות יגרמו לכך שתימחה ארשת הרצינות הכוזבת מפרצופיהם של כוהני "שלטון החוק", של הפרקליטים המלומדים והשופטים הנכבדים וגם של פרופסורים חשובים ועיתונאים תוקפנים. ומן הראוי שינמיכו להם את טון הדיבור ההחלטי ואת העמדת הפנים הצבועה, כאלו יש בישראל דין אחד, שווה, לכל.
אגב צווי ההריסה וניר ברקת, עולה שאלה נוספת: מה קרה ל"בית יהונתן", שנגדו תלוי ועומד צו הריסה, והיועץ המשפטי של עיריית ירושלים העמיד פנים שאטימת הקומות העליונות של הבית הזה, ומיד, היא בבחינת Fiat justitia et pereat mundus , ובעברית: ייעשה הצדק, ולו ייחרב העולם! עברו שנים, והצדק בבית יהונתן לא נעשה, וראה איזה פלא – העולם לא נחרב! רק היועץ המשפטי ההוא הועזב מתפקידו.
ניסיתי לברר, כיצד קרה הנס הזה. האם גם כאן "דרג מדיני" עצר את צו ההריסה? לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה, אולם שמועה שמעתי שברקת הודיע כי בד-בבד עם האטימה בבית יהונתן הוא גם יוציא לפועל כמות גדולה של צווי הריסה נגד ערבים, מאלה ש"הדרג המדיני" עצר אותם. לפי השמועה הזאת, האיום הזה הספיק כדי שצו ההריסה נגד המשפחות היהודיות בכפר השילוח יוצא מתוך רשימת הקטל של הצווים המופנים נגד יהודים ויועבר לרשימה הערבית, שבה צווי ההריסה נעצרים מטעמים מדיניים ותחת תירוצים בירוקראטיים כמו "סדרי עדיפויות".
אולי כדאי לתושבי גבעת האולפנה לפנות לדרי בית יהונתן וללמוד אצלם, איך עוצרים צווי הריסה חוקיים? ראש ה
ממשלה אמר בהזדמנות אחת שצו ההריסה נגד חמשת הבתים בבית אל הוא "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", אך בהזדמנות אחרת הביע את אפס יכולתו לעשות דבר נגד צו הריסה שיפוטי.
אם כן, אולי כדאי שגם הוא יפנה לדיירי בית יהונתן לברר, איך הם עשו את זה. ואולי מוטב שיפנה ישר אל ניר ברקת וישאל אותו, מיהו אותו "הדרג המדיני" שבכוחו לחולל את הפלא של עצירת אלפי צווי הריסה בירושלים?
ואל נא תאמרו שנתניהו כראש הממשלה הוא הוא ה-דרג ה-מדיני ב"ה"-הידיעה, מפני שאשיב לכם שלא יעלה על הדעת שראש הממשלה מעמיד פנים ומוליך שולל את עמו.
אי מילוי צו בג"ץ מניסיון אישי גם אני אישית נתקלתי באי ביצוע של צו בג"ץ, וזאת כבר לפני עשרות שנים. בסוף שנת 1948 נקלעתי לגליל העליון, על גבול הלבנון. היה זה על יד הכפר הערבי אקרית. ראיתי את תושביו מעמיסים את חפציהם, עולים על משאיות ומתפנים מן המקום. הכל נעשה בשקט ובסדר מופתי. לשאלתי, הוסבר לי שנאמר להם שהם חייבים לעזוב לשבועיים ימים ואחרי כן יוכלו לחזור לכפרם.
משעברו חודשים ושנים ולתושבים, שהועברו לכפר רמי, לא ניתן לשוב למרות כל ההבטחות, הם הגישו עתירה לבג"ץ וזכו: בג"ץ ציווה להחזירם לכפרם. אולם הממשלה סירבה למלא אחר הצו.
וכך היה המשך ההשתלשלות: צו הבג"ץ להחזיר את תושבי אקרית וכפר סמוך בשם בירעם למקומם, על רכושם, ניתן ביולי 1951 (בג"ץ 64/51). זמן מה הממשלה לא עשתה כלום, אך בספטמבר, פחות מחודשיים אחרי פסיקת בג"ץ, היא הוציאה נגד תושבי הכפרים מטעם הממשל הצבאי ששרר אז - "צווי יציאה מנימוקים ביטחוניים". ואם לא די בכך, שלחה בדצמבר 1951 את חיל האוויר להפציץ את הכפרים. חיל האוויר מילא את משימתו ושני הכפרים נהרסו עד היסוד, זולת בית הקברות והכנסייה.
התושבים המרומים הגישו עתירה נוספת לבג'ץ, הפעם נגד "הצווים הביטחוניים" – והפסידו. הממשלה לא הסתפקה גם בכך, וכעבור שנתיים, בשנת 1953, העבירה את קרקעות הכפרים לרשות הפיתוח, רשמה אותן על שם הממשלה, וההמשך ידוע.
בשנת 1973 החליטה הממשלה רשמית, שלא להחזיר את האנשים לכפריהם. הוגשה עתירה שלישית לבג'ץ. בשנת 1977, במערכת הבחירות, הבטיח מנחם בגין לתושבים להחזירם למקום. אבל גם לאחר שהאיש שהכריז "יש שופטים בירושלים" הגיע לשלטון, הם לא הגיעו לכפריהם. כשיצחק רבין נעשה ראש ממשלה, הוא מינה וועדת שרים בראשות שר המשפטים
דוד ליבאי לדון ולהחליט בפרשה. החלטת הוועדה הייתה חד-משמעית: להחזירם, לפצותם ולבנות את הכפרים מחדש (בינתיים התנחל על האדמות הקיבוץ ברעם של "השומר הצעיר", ופירושים מיותרים).
כאשר גם ההמלצה של הוועדה הזאת לא קוימה, הגישו התושבים עוד עתירה לבג'ץ. בינתיים נרצח רבין ובפרשה טיפלו עוד שתי ממשלות, של נתניהו ושל ברק. שתיהן הצהירו, שהמלצות וועדת ליבאי מקובלות עליהן. למרות זאת נסחבו העניינים עד שנת 2002, שנה שבה ראש הממשלה שרון ניער מעליו את המלצות הוועדה והודיע במפורש שלא ייתן לאנשי הכפרים לשוב.
ההסבר הרשמי שניתן ע'י הממשלה בבג"ץ היה "שהנסיבות המדיניות אינן מאפשרות להחזיר את העקורים", אבל כשהנסיבות הללו ישתנו – אזי היא, הממשלה,"תשקול בחיוב". עתירת התושבים נדחתה שוב.
גם עתירה רביעית נדחתה ע'י בג"ץ, ושם נימקה השופטת דורנר בין היתר, שזו זכותה של המדינה שלא לקיים
הבטחה שלטונית, בנסיבות מסוימות. הגב. דורנר גם קיבלה את הטיעון מטעם הממשלה שיש חשש, פן תשמש החזרת אנשי אקרית וברעם תקדים להחזרת פליטים אחרים.
המאמר הזה לא בא לדבר על הצדק שנעשה או לא נעשה לתושבי שני הכפרים, כי אם להראות לכל המעוניין, איך פעלו כל ממשלות ישראל – ימין ושמאל – כאשר רצו להשיג משהו על-אף החלטה מפורשת של בג"ץ, ומתברר שלא היו בכלל חסרי ישע, וזאת בלשון של המעטה.
על כן, אם נראה את נתניהו וממשלתו פוכרים ידיים בייאוש ומזילים דמעות תנין, שכביכול אין הם יכולים להושיע מול חומת הפלדה של צו הריסה שיפוטי, בל נתפתה להאמין שאינם יכולים: הם אינם רוצים!