'הפוליטיקה של הקורבנות': מעורר מחשבה

יש לברך את הוצאת רסלינג שלצד תרגום יצירות חשובות מוציאה לאור ספרי עיון מקוריים כמו ספרה של רות אמיר, העוסק במספר מקרי בוחן מפרספקטיבה פסיכולוגית של סוגיית הקורבנות או ההתקרבנות באשר "ישראל מאמצת את תפקיד הקורבן, היא נאחזת בו כמגן מפני האשמות בתוקפנות", ולאור זאת שואלת אמיר " האם קורבנות מסוגלים להתעלות מעל קורבנותם ולתקן עוולות שהם עצמם גרמו לאחרים?"(עמ' 11). מבחינה זו ספר זה מצטרף לספרים העוסקים בפסיכולוגיה הפוליטית והחברתית בישראל, כמו למשל ספרו השיטתי של דניאל ברטל, שכבר בשנת 2007 פרסם את ספרו, לחיות עם הסכסוך, ניתוח פסיכולוגי- חברתי של החברה היהודית בישראל ( הוצאת כרמל). מבחינת אסכולת המחקר, שייכת המחברת לגישה הבוחנת את הפוליטיקה בישראל דרך מודל הקולוניאליזם (ש"תיאוריה וביקורת" הינו כתב העת שלו בישראל) , ומכאן הסברה במבוא ש"מטרתי לפרק את הגרסה הרשמית ולהבנות מחדש את הנרטיב של הקורבנות והמדוכאים הנתונים לקולוניאליזם"(עמ' 13). לזכות המחברת יאמר כבר בתחילת הביקורת שספרה בהיר, שיטתי ובהיר באשר היא כותבת תחת תת הכותרת "מבנה הספר", את תכני הפרקים ומקלה על הקורא.

סוגי העוולות תוך אבחנה בין השיח המשפטי לפוליטי

הפרק הראשון "תיקון עוולות היסטוריות", הינו פרק טיפולוגי של מפת התמצאות,וכפי שכותבת המחברת "התמה שסביבה בנו הפרק הראשון היא ייחודיותן של התביעות לפיצויים והצורך לתקן עוולות היסטוריות באמצעות מיזוג של הסדרים משפטיים וחברתיים פוליטיים גם יחד"(עמ' 16). בפרק זה היא מגדירה את סוגי העוולות תוך אבחנה בין השיח המשפטי לזה הפוליטי תוך אזכור תמציתי של חוקרים בעלי גישות שונות לשיח אודות העוולות. פרק זה מצטיין באזכור שמי רב של חוקרים תוך תמצות בהיר של טענותיהם והשיח ביניהם. הפרק השני עוסק בהסכם השילומים, ומתברר שכבר באוקטובר 1939, פעיל בשם שלום אדלר- רודל כתב מזכר שהגיע לידיעת בן-גוריון בסוף שנת 1940 בו צידד באיסוף מידע על האירועים כדי שלאחר המלחמה ניתן לתבוע פיצויים מגרמניה, אולם בן-גוריון התעלם ממנו ( עמ' 45). המחברת משרטטת את הכרונולוגיה של דרישת הפיצויים מגרמניה ע"י מדינות המערב ומוסדות יהודיים,כמו גם מדינת ישראל.קוריוז שיש בו משום להאיר את הסוגיה באור ייחודי היא קביעת המחברת שבהסכם דרשה ישראל מהמעצמות הכובשות של גרמניה סכום שעמד על מיליארד וחצי דולר ש"היה זה מחצית מהסכום שהקצה לגרמניה במסגרת תוכנית מרשל"(עמ' 51). אמיר מטיבה להאיר את הפרספקטיבות השונות של השחקנים בזירה המדינית בהקשר הפיצויים,ובאופן חד קובעת ש"ישראל פעלה כמיופת כוחם של הניצולים בלי שביקשה את הסכמתם לכך באופן אישי. במבט לאור ניתן לקבוע שהפיצויים ליחידים לא עמדו בראש מעיניהם של אלו שעסקו בגיבוש ההסכם"(עמ' 56). אין להתפלא על הסיפא באשר התרבות הפוליטית של הישוב ושל המדינה (לפחות העשור הראשון של המדינה) הייתה קולקטיביסטית. אמיר מוסיפה ומציינת ש" סכום הפיצויים שקיבלה ישראל עמד על כפליים מהסכומים ששולמו לניצולים בגין נזקי גוף".(שם). החמור גם שנוצרה בהמשך מציאות חוקתית, המפלה כיום אחים שעברו אותם אירועים קשים בחיים, אבל זכאויותיהם הכספיות הינן שונות באשר עלו לארץ בשנים שונות, באשר משנת 1953 סטאטוס הזכויות שונה מהתקופה שקדמה לו. לא פחות חמורה היא העבודה העולה מקביעתה ש"כספי השילומים לא היו חיוניים לכלכלת ישראל"(עמ' 159). את הפרק הראשון מסיימת המחברת בטענה כללית שיש לתת עליה את הדעת, -"הדימוי של ישראל כקהילה של קורבנות, במיוחד כקורבן הנצחי, משפיע על היחס של ישראל כלפי "אחרים" מבחוץ ומבפנים. כלפי חוץ, תחושת הקורבנות מטפחת את פחד.הפחד מעצים את הסכסוך , מביא להגברת התוקפנות ומצדיק אותה כאיום הנשקף על הקורבן. הפחד מעודד שימור של הסטאטוס קוו. אם ישראל היא קורבן נצחי, ללא קשר לפעולותיה, הרי אין כל תוחלת לכל ניסיון להגיע לפתרון הסכסוך"(עמ' 64).

פרשת ילדי תימן - האשמת הקרבן

הפרק השלישי עוסק בפרשת ילדי תימן שנטען שנחטפו מהוריהם לטובת אימוץ. זהו פרק היסטורי העוקב אחר ועדות החקירה שהוקמו לחקר הסוגיה. מצאתי עניין בתחילת הפרק העוסקת בתימנים בהיסטוריוגרפיה הישראלית. השליח שמואל יבניאלי שנשלח בשנת 1911 לעודד הגירת יהודים תימניים לפלשתינה " עטה על עצמו בגדים של יהודי דתי ויצר מצג שווא כשליח של הרב קוק הכהן"(!)(עמ' 69). אמיר עומדת בקצרה על אפליית עולי תימן, בטרם תעסוק בהעלמות ילדי תימן כביטוי לעוול היסטורי. היא מבקרת את פעילות הוועדות, החל מועדת בהלול-מניקובסקי תוך שהיא מעירה ש"הטכניקות של נטרול האשמה שנוקטת הוועדה בדוח היא האשמת הקורבן" (עמ' 81). כן היא עומדת על המנדט המצומצם שניתן לוועדת שלגי שבאה אחריה ,וועדת כהן קדמי שקמה נוכח התקריות האלימות עם עוזי משולם, שדומה שהמחקר ההיסטורי טרם מיצה הסוגיה. על דוח הוועדה היא טוענת ש"נראה שהדוח כולו מכוון להפרכת הטענות לחטיפה ממסדית של התינוקות וילדים"(עמ' 91). נוכח הפרשיה של גזלה (מזל) בת חסן סעיד וחנה אפרים, דומה שיש לערער על סופיות טענות הוועדה. מדובר בגזלה היא מזל בת השנתיים, שנלקחה לצורך בדיקות אך יותר מאוחר הגיע מברק בו הדעה על מותה." האם דרשה לראות את גופתה של בתה אך הוצגה בפניה גופה של אדם מבוגר עם זקן (!!!) וכשקבלה על כך האם נאמר לה כי "כשמתים בארץ הגוויות גודלות" והיא סולקה מהמקום. ההורים לא ראו גופה או חלקת קבר(!!)"(עמ' 94). לאחר פרשת ילדי תימן, עוסקת המחברת בפרשת הגזזת, כלומר הטיפול המזיק שניתן לחולי הזיהום הפטרייתי שעל הקרקפת. לאחר זאת היא עוברת לפרשה הידועה והחמורה של הפקעת אדמות תושבי אקרית וברעם (עם הכנסייה המרוניטית חתמה הסוכנות היהודית עוד בשנת 1946 אמנה מדינית !), שבהחלט ניתן לראות בה קרימינולוגיזציה של המדינה ( כלומר היות המדינה פושעת כלפי אזרחיה). שני הכפרים נכנעו ללא קרב במהלך מבצע חירם.ב-13.11.48.לתושבי בירעם נאמר שצפויה התקפה ערבית ועליהם לפנות זמנית את כפרם.הזמניות נמשכה והתושבים עתרו לבג"צ, ובעוד העתירה תלויה ועומדת בבג"צ הוציא צה"ל צווי יציאה לתושבי הכפר שנשאו תאריך המוקדם ביותר משנה מתאריך המסירה (!), מסירה שלא התקבלה על-ידי התושבים. אדמות ברעם הופקעו ב-27.8.53 ע"י משרד האוצר והועברו לפונקציה שנועדה לטפל באדמות המופקעות, רשות הפיתוח. ב-16.-17.9.53 הופץ הכפר ע"י מטוסי חיל האוויר הישראלי,"בעוד העקורים צופים במתרחש מגבעה סמוכה, הידועה מאז בשם גבעת הדמעות"(עמ' 147). אמיר מציינת שמאבק העקורים לחזרה לאדמותיהם נמשך שישה עשורים תוך שהם דוחים קבלת פיצוי כספי או דיור בג'יש. הממשלה הבטיחה "על הקרח" הבטחות מהבטחות שונות לעקורים וכך למשל "ביולי 1958 הכריזה הממשלה על תוכנית מקיפה לישוב מחדש של נוכחים נפקדים בישראל"(עמ' 149).בצדק מסבירה אמיר את מדיניות זו כלפיהם ב"חשש שעמד לנגד עיניה היה שחזרתם תהווה תקדים של על-פיו ישראל תאלץ להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלשתינים"(עמ' 149). חשש זה מוכיח שמבחינת ישראל אין ה"פלשתינים": אזרחי ישראל חלק מהלאום שלה, אלא שייכים ללאום חיצוני לה עימו יש לה מלחמה.זו הייתה מדיניות כל הממשלות כולל ממשלת בגין , מי שהבטיח בהיותו באופוזיציה, שיאפשר את שיבת עקורי ברעם ואקרית, ולא מימש זאת בעלייתו לשלטון.

אקרית וברעם: השקה לדרמות הקדושות על אודות חורבן וגאולה

הסגה הלפני האחרונה הייתה ועדת שרים בראשות ליבאי שהמליצה " שהכפרים ייושבו מחדש בשטח בן 1,200 דונם לערך ליד הכפרים". אולם מתברר שהצעה זו "לא הייתה בציעה. עד למועד פרסומו של דוח הוועדה, רוב הבעלים המקוריים של הקרקע, ואף חלק מבניהם, לא היו עוד בחיים"(עמ' 152).הסגה האחרונה החלה בתקופת ממשלת ביבי הראשונה ונמשכה בתקופת ממשלת שרון וב-26.6.2003 פסק בית המשפט ש"מדרך התנהלות ממשלות ישראל השונות בפרשת עקורי אקרית וברעם ניתן להסיק שהתפתחה הבטחה שלטונית מחייבת כלפי העותרים להחזרים לכפריהם". ומיד מסבירה אמיר ש"למרות זאת דחה בית המשפט את העתירה, תוך כדי שהוא מצדד בעמדת הממשלה שהשינוי בנסיבות אינו מאפשר את שיבת העקורים לכפריהם"(עמ' 154). אמיר רואה בסאגה של אקרית וברעם כמי ש”ממוסגרת בהקשר של זכות השיבה ולא במונחים מקומיים של הפקעות קרקע, היא משיקה לדרמות הקדושות של ישראל על אודות חורבן וגאולה"(עמ' 154). היא מדייקת יותר כשבהמשך היא גורסת "שהממשלה לא הבחינה בין העקורים אשר הנם פליטים פנימיים לבין פליטי 1948. אף על-פי שפסיקות בית המשפט העליון הכירו בעוולה , בית המשפט מצא ששקול הדעת של הממשלה נפל בתוך מתחם הסבירות. במקרה זה, פסיקת בית המשפט העליון הרחיבה את הדרתם של אנשי אקרית וברעם"(עמ' 183-184).תפיסה זו מבטאת את היות בית המשפט כזרוע של האידיאולוגיה הציונית שלה "וועד קהילה יהודית" בפלסטינה- א"י ולא מדינת לאום טריטוריאלית, של לאום אזרחי, שלא לדבר על רפובליקה ישראלית. מבחינה תיאורטית מסבירה אמיר ש"הניסיונות לתיקון העוולות ההיסטוריות בישראל מתאימים לדפוס של פיצוים מדומים או מאניים. בכל המקרים ניכרת מצד המדינה התכחשות לעוולה ולנזק ממשי שנגרם תוך כדי שימוש בתירוצים וצידוקים והיתלות בערכים הנעלים של טובת הקולקטיב והביטחון הלאומי"(עמ' 225).לעומת זאת במדינות אחרות, כמו קנדה (עמ' 195- 197, 200- 201), היו גישות אחרות, וראוי ללמוד מסיכום ההסכם משנת 2005 שנחתם בין ממשלת קנדה לאסיפת של האומות הראשונות שהיה " הסדר צופה פני עבר בהעניקו פיצוי כספי, אך בה בעת הוא גם צופה פני עתיד בשאיפתו להחלמה, לאיחוי ולפיוס"(עמ' 201).