שיח ושיג עם פרופ' שלמה זנד

שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל " , הוצאת זמורה ביתן . אני מבקש לנהל שיח ושיג קצר מאוד עם התייחסותו להוויה הלאומית היהודית. לצערי, יש בספר האחרון של פרופ' שלמה זנד כשל בקביעה, שהקולקטיב היהודי בגולה לא ראה עצמו כעם אלא אך רק כדת. אני סבור, שכאשר בשנים 1881-2 שטפו את רוסיה פרעות, הידועות בשם "סופות בנגב", קולקטיב יהודי במרכז אירופה ובמערבה נזעק לסייע ליהדות רוסייה לא רק מתוך זהות דתית, אלא הוא עשה זאת מתוך זהות לאומית. כך גם עת חזר ונשנה גל הפרעות בשנת 1903. כשבשנת 1840 רעדו אמות הספים בעיר דמשק, ויהודים היו נתונים לסכנה קיומית עקב עלילת דם נפשעת, היינו עדים לגילויים מרגשים של סולידאריות והטיית כתף ברחבי העולם היהודי, הם בטאו לא רק שותפות גורל דתית, אלא הם נתנו גם ביטוי לשותפות גורל לאומית. לדעתי, ההזדעקות של משה מונטיפיורי באנגליה, המשורר היהודי המומר, הינריך היינה בגרמניה, המדינאי אדולף יצחק כרמיה בצרפת וכן משפחת רוטשילד על פזורותיה באירופה להצלת יהודי דמשק הם ביטוי של סולידריות לאומית עמוקה, והיא לא באה רק מתוך מניעים של הוויה דתית. כשהרמב"ם ב-1200 מתייחס להתרחשויות מדאיגות בגולת תימן, הוא עושה זאת לא רק מתוך מחויבות דתית, אלא במידה רבה מתוך מחויבות לאומית. קשה לי לקבל את דעתו של מי שהיה מורי הנערץ ללשון עברית פרופסור עוזי אורנן, המתייחס לספרו של שלמה זנד הארץ 8.6.2012 - "..מה הוא איפה העם היהודי הכולל את בני הדת היהודית? אין ספק שהוא אינו לאום, אלא דת ". אני כמי שחותר שבארץ הזו נכבד את הזכויות הלאומיות של שני העמים החיים כאן - העם היהודי והעם הפלשתיני - אינני מקבל גישה, הפורמת לחלוטין את כל חוטי הקשר הלאומי של העם, שאני בנו וילדי הם בניו. אני כמי שחותר לבנות בארץ הזו שתי מדינות לשני העמים תוך כבוד הדדי, אינני מקבל את גישתו של שלמה זנד - "ארץ ישראל היא לא מולדתם של היהודים", וכן נראה לי שהוא גם כשל בהמשכה של התזה הזו - ש"ארץ ישראל הופכת למולדתם של היהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ". מאבקי הבלתי מתפשר לכינונם של שתי מדינות לאום בארץ הזו - שתי מדינות לשני העמים - אינו מתיישב עם הגישה של פרופ' שלמה זנד, הפורמת את כל החוטים ההיסטוריים העמוקים המקשרים את עמי, העם היהודי, לארץ הזו. ארץ שהיא מולדת, בה עלינו לחיות זה בצד זה כל בני אברהם אבינו. מתוך הכרה עמוקה, שהארץ הזו היא מולדת מכורה של העם היהודי, אני מבקש לסלול נתיבים לפתרון, המכבד גם את זכויותיו הלאומיות של העם הפלשתיני. אינני יכול לסיים את הכתבה מבלי שאגנה את המתקפה הנפשעת ומסע האיומים על חייו של פרופ' שלמה זנד. ההתקפות המילוליות והאיומים על חייו של אדם אסור שיהוו תחליף לדיאלוג מכבד. אני מודאג, שהמוסדות האקדמאים לא יצאו בגינוי חריף נגד אלו, שהחליטו כי דרך האיום על חיי אדם , שהוא בר פלוגתא, זו הדרך.