"הסיפור של יוסי" - סרטו של איתן פוקס (בהפקתו של אמיר הראל וסרטי יונייטד-קינג) לפי תסריטו של העיתונאי איתי סגל, עוסק בבדידותו הקיומית של גבר שנוחל הצלחה מבחינה מקצועית אך לא מוצא מזור לנפשו מבחינת ההתחברות לבן זוג. העצב שלו לא מתפוגג במהלכו של כל הסרט וייתכן שהמפתח החסר המעיק על כל מצוקותיו - היא דווקא העובדה ה'מוזרה' לכשעצמה שגם עשר או שתים-עשרה שנים אחרי "יוסי וג'אגר" - ממשיך יוסי (אותו "יוסי") להתעקש שלא לצאת מן הארון. עוד מסרטו הקצר 'אפטר' עוסק פוקס בחוויה החיילית והקיומית של גברים צעירים במדים. גם בסרט זה מפגיש התסריט את גיבורו הראשי עם ארבעה חיילים וקצינים שזקוקים לטרמפ לכיוון חופשתם במלון נופש באילת. באמתלה זאת זונח הגיבור את מסדרונותיו היפים של בית החולים החדיש בו הוא עובד כרופא לב ומדרים אל העיר הכי דרומית והכי רחוקה שאפשר. האם שם הוא ימצא את העונג והשמחה החסרים לו כל כך בעולמו המיוסר?! אוהד קנולר בנופך עצוב הסרט עשוי ברהיטות מקצועית מבחינת כל האלמנטים הצורניים שלו, הוא בוגר, קולח ונעים הן לעין (צלם: גיא רז) והן לאוזן (מוזיקה: קרן אן) - כמיטב המסורת השירית-הישראלית אליה כבר הורגלנו בסרטיו הקודמים של פוקס. אוהד קנולר בתפקיד הדוקטור המתייסר "מחייה" מחדש ומוסיף נופך בוגר ועצוב עוד יותר לדמותו המוכרת מהופעות קודמות על המסך - ב"סרוגים", "עד החתונה", "אהבה זה כואב", וכמובן - "יוסי וג'אגר"; הוא נמצא בכל הסצנות של הסרט ולצידו מופיעים שניים מגיבוריו הקודמים של פוקס: ליאור אשכנזי ("ללכת על המים") ואורלי זילברשץ ("שירת הסירנה") ולצידם, 'אורחים' וכוחות עולים חדשים כמו: עוז זהבי ("התגנבות יחידים"), רפי תבור, אולה שור סלקטר ועוד. סצנה מרשימה, נכונה וטובה הסרט רווי בעצב וכאב - ורק הצילומים של המקומות ה'מתוקתקים' והמודרניים - שחפים מכל מצוקה כלכלית - מעלים את מדד מצב הרוח של הצופה. כמיטב המסורת ה'תיירותית' בה מצייד פוקס את נופי ארצנו מהכנרת ועד לים המלח (ב"ללכת על המים") מככבת הפעם אילת - כעיר לילה ויום מקסימה וקורצת למבקריה הקרובים והרחוקים. הסצנה בבית ההורים של החבר המנוח ליאור (ג'אגר) היא אחת המרשימות בסרט, וזאת תודות לבמאי ולמשחקם של שלושת השחקנים המשתתפים בה - קנולר, זילברשץ ותבור. היו שמצאו פגם בעצם נוכחותה של סצנה זאת בתסריט ואף הרחיקו לכת וקבעו שעל-פי דעתם היא אפילו 'מתועבת' - אבל לדעתי, היא 'נכונה' וטובה למרות שהיא מנציחה ומקבעת מכשלה נפשית ומגבלה קשה של הגיבור שלא מצא במשך עשר שנים ויותר את ההזדמנות לבטא את תחושותיו האמיתיות לא בכיוונם של ההורים השכולים של חברו המת, ולא כלפי העולם כולו ממנו הוא עדיין מסתתר כ"הומו" בארון של פלדה. הבמאי והתסריטאי מודעים היטב למורכבותה ולעיתויה המאוחר של הסצנה בבית ההורים ועובדה היא שהם שמו בפיה של האם השכולה את הטקסט הבוטה והמכמיר לב ביופיו ה'זילברשצי': "למה אתה עושה לנו את זה?! אני רוצה שאתה תלך מפה... יש לנו סידורים". עוז זהבי מגלם את הפנטזיה אוהד קנולר מחזיק את הסרט על כתפיו ובתווי פניו הקודרניים והרגישים, הוא בעצם שליחם האישי למשימה זאת - של הבמאי פוקס והתסריטאי סגל בביטוי מצוקתו ההולכת וכבדה של ההומו הספציפי או המייצג הזה - הבודד והמתייסר בצורה קשה וכמעט ללא אור ורוד או אחר בקצהָ של המנהרה הקרויה במקומותינו ה'אנושיים' והקיומיים - "חיים". עוז זהבי הצעיר והחתיך מבצע תפקיד משכנע ומגלם היטב באישיותו ותכונותיו האחרות על המסך את הפנטזיה שאינה שייכת לחיים האמיתיים. ההיזקקות להחזקת הספר "מוות בוונציה" של תומס מאן שעל פיו נעשה הסרט של לוקינו ויסקונטי ב-1972 היא מסורבלת ומגושמת למדי וצריך אולי היה למצוא דרך עדינה יותר לרמיזת ההומאז' הזאת. למרות אופיו המינורי והלא פופולרי במיוחד של נושא הסרט והתמקדותו רק במגדר אחד, אני מוצא בו תוצאה קולנועית טובה, שאינה מביישת את כל יוצריה שעל המסך ומאחוריו. אני נהניתי ואפילו אהבתי.