זירת הרולטה במימון הציבור
כאשר
אילן בן-דב ביצע את רכישת הענק של "פרטנר", הוא זינק היישר אל מרכז התודעה הציבורית, אבל לא המציא את הגלגל המניע את הזירה העסקית. הגלגל המניע את הזירה העסקית הוא המשחק ב"כסף", ממש כמו גלגל הרולטה המוכר לנופשי "טורקיה הכל כלול". אבל, הבדל עיקרי אחד עושה את כל ההבדל. בעוד שאדם "רגיל" מן הישוב משחק על הרולטה - ונזהר (בין אם מאשתו ובין אם מאימת הבנקאי שלו), שחקני הגלגל של הזירה העסקית נזהרים הרבה פחות, בעיקר, משום שהכסף באמצעותו הם משחקים אינו שייך להם. זהו כספו של הציבור.
הכתבה של
מיקי רוזנטל ו
רביב דרוקר בתוכנית "המקור" [
קישור לכתבה], תסייע להסביר את המודל באמצעותו משחקים האנשים הקרויים "טייקונים" על גלגל הרולטה של הזירה העסקית, ומהמרים באמצעות כספי החסכונות והפנסיה של כולנו. את הרווח הם קוצרים, אבל את ההפסד הם מפזרים אלינו. מפאת קוצר היריעה, לא נעסוק בשיטה הזו במאמר הזה.
כאשר נתניהו דחף וקידם את המודל של קופות הפנסיה ויכולתן לשחק בזירה העסקית על-ידי רכישות של רכוש אג"ח מסוכנות, הוא רצה לעודד את המגזר העסקי ואת יכולתם של המכונים "טייקונים", ללוות סכומי כסף עצומים לשם מינוף המשק. נתניהו, כקפיטליסט מובהק, אינו מאמין ברגולציה הדוקה, והיעדר הרגולציה על אופן ניהול קופות הפנסיה מקדם מאוד את המשנה הקפיטליסטית החזירית. אחד מרוויח ומולו המוני מפסידים שלא הבינו שהם הפסידו. גרסת הקפיטליזם למהפכה הצרפתית עובדת כמו כל דבר אצל נתניהו: בהיפוך - "מעט להרבה והרבה למעטים".
הטאו של פו מול הטאו של אילן
אילן בן-דב הוא יותר מאשר אדם קר ומנוכר העונה להגדרת "טייקון". אילן בא מתוך ההמון, באמצעות הציפורניים ובעזרת אמביציה אדירה הוא טיפס, בעבודה ובעמל, אל המקום שממנו כבר ניתן לקבל מושב סביב זירת הרולטה שעליה משחקים הטייקונים באמצעות כספו של הציבור.
אבל, אילן בן-דב הוא הרבה יותר מאשר "טייקון" שנולד "עמך". כמו חלק משותפיו למשחק הרולטה, אילן נגוע בחיידק הרוחני, ומפזר סביבו אמירות השייכות לעולם הרוח. אמירות כמו: "האוויר, האדמה והמים, בלה-בלה-בלה..." הן אמירות שהביאו את אילן בן-דב להקים "תאגיד לתועלת הציבור" בשם: "דרך הלוטוס".
דרך הלוטוס השקיעה בהמון מיזמים אמיתיים לתועלת הציבור. החל במיזם שבאמצעותו נפגשים ילדים בעלי צרכים מיוחדים עם חיות מחמד וזוכים לרווחה פסיכולוגית, דרך רשת של מרפאות שיניים המספקות למשפחות קשות-יום טיפולי שיניים בחינם לילדים, ואפילו אספקת מזון לנזקקים.
הבודהיזם, שממנו נלקחו מרבית האמירות הרוחניות של אילן בן-דב, מעביר אצל מאמיניו תודעה למהותה של התופעה המכונה
"סמסרה". הסמסרה היא מונח מורכב מכדי להסבירו על רגל אחת, אולם לצורך שורות אלה נפרש אותו כמעגל קבוע של לידה ומוות. אילן בן-דב מכיר את המונחים, בקיא באמירות, מקרין את הידע, אך לא הפנים את משמעות הסמסרה. אילו היה מפנים את משמעותה, וחי אותה בהכרתו, מן הסתם היה נוטש את שולחן ההימורים על חשבון כספי הציבור.
אבל אילן רצה עוד. דרך ה
'לוטוס' הייתה שביל כורכר בדרך לאוטוסטראדה של
'טאו'. גם הלוטוס המסמל את האלוהי והנשגב בתרבויות המזרח היה כפוף לטאו של אילן. שלא כמו
הטאו של פו הדב (עשייה ללא מאמץ),
הטאו של אילן בן-דב היה ערוך בעיקר סביב רווח ללא מאמץ.
ואז באו בני-כחלון
כאשר אילן בן-דב רצה לרכוש את פרטנר, עמדו מול קרן האצ'יסון הסינית עוד כמה מתמודדים מקרב ה"טייקונים" הגדולים של המשק, גם מישראל וגם ממדינות אחרות. הטאו של אילן זכה בהסכם הרכישה, אבל עוד המון מתמודדים רצו את הנתח המניב הזה.
הטאו של אילן (רווח ללא מאמץ), רצה מאוד את פרטנר, בעיקר משום שזה היה שוק ללא תחרות, וכל המפעילות הסלולריות שחטו את המוני בית ישראל על מזבח התקשורת הסלולרית. חשבונות של אלף שקל לא היו דבר נדיר, וחוזים דרקוניים של 36 חודשים, עם קנסות יציאה מפלצתיים ומחירי שחיטה היו דבר של יום ביומו. הטאו של אילן רצה נתח, כמו
נוחי דנקנר, וכמו כל היתר.
ואז באה הסמסרה שאילן מדקלם אבל לא מבין.
כאשר פרעה הכביד ידו על ציבור העבדים, הוא העיר את הציבור, ומשה פשוט היה שם. הפעם זה לא היה משה בתיבה, אלא משה בקלפי. הגורל שם את
משה כחלון על הגל הגדול של נאקת המשלמים המתקוממים. הציבור שהתחיל לבקר בלשכות ההוצאה לפועל, בגין חובות על שיחות סלולריות של 70 שקל לדקה בחיוג מארה"ב, מאס בעושק והרים את נס המרד. משה (הפעם כחלון) היה שם.
במלחמת בני-דב (בלי אור), מול בני-כחלון (הקרב על הצווארון השחור), זה היה רק עניין של זמן עד שהשוק הסלולרי שגבה מחירי תופת, והפך לגל של פיגועים כלכליים באוכלוסיה האזרחית של ישראל, יהפוך לשדה קטל שבו יוטלו גוויות חברות הסלולר מרוטשות וקופותיהן מרוקנות.
אבל משה (הפעם כחלון), אומנם אינו כבד-פה וכבד-לשון, אך בהירות מחשבתו וחזונו לקו עד מאוד.
ריסוק חברות הסלולר אינו יעד כשלעצמו. יעד הוא דבר בונה, יצירתי, יעד הוא איזון (סמסרה) בין פירוק והרכבה, איזון בין כיפוף והתמרה. למשה כחלון לא היה יעד ממלכתי אמיתי של שר אחראי, מלבד נקמת הציבור בחברות הסלולר.
רולטה או טאו
הטאואיזם מסמל את שני ההפכים כ-"ייאנג ויין", ובחזית הבורסה בניו-יורק ניצבים זה לצד זה שני בעלי חיים המסמלים את שני זרמי הסמסרה העסקית: דב ופר. בעוד שהפר וקרניו נישאות אל-על מסמל עבור מקצועני "וול-סטריט" את השוק העולה והפורח, הדב מסמל את השוק המצטמק, המתכווץ.
הרולטה שעליה מונח אחר זלזול מופגן מצד ברוני הכלכלה כספו של הציבור (באמצעות כספי הפנסיה), מעודד תרבות של תספורות, גזירות, גזיזות וכיוצא באלה מיני שמות אופנתיים לתופעה של ביזה בחסות החוק.
אדם יכול להקים חברות טאו אשר עיקר עסקיהן בא לידי ביטוי בהימור על כספי אחרים, ובה בעת לתרום כנדבן אמיתי ולהיבנות בדעת הקהל כפילנתרופ. מי שעושה את כספו בחסות טאו מזויף של "רווח באמצעות חוסר עשייה" או הימור על כספי חסכונות הפנסיה של אחרים, גם אם הוא תורם באמצעות חברות לתועלת הציבור, וגם אם הוא באמת הולך לישון טוב בלילה עם הרגשה של פילנתרופ, אינו באמת פילנתרופ. הפילנתרופיה הזו היא מקלטו של המיזנתרופ.
ומשה? משה רק היה שם מטעם הסמסרה כדי לקטוף את התהילה של כותש הטייקונים. בני-דב הפסידו, אבל בני-כחלון לא ניצחו. איש לא ניצח, כולם הפסידו, ובעיקר - הציבור. משום שמנהיג של עם, משה אמיתי, היה מטפל בסינדרום, ולא בסיפמטום.
עד שיוחלף הביבי והקפיטליזם יוחזר אל הרסן הציבורי, עוד נראה כאן הרבה מיזנתרופיה בכסות של פילנתרופיה.
רוצו לראות את הכתבה של מיקי רוזנטל ורביב דרוקר בתוכנית "המקור" [
קישור לכתבה]. כך תדעו לזהות מיזנתרופיה בכסות של פילנתרופיה, לא רק אצל בני-דב, אלא גם אצל בני-כחלון.