כמי שאוהב מתמטיקה וחושב שזה אחד המשחקים הכי כיפיים ולבטח מהמדויקים מכל כיוון אליו תעשה את החישוב של אותם נתונים, נדמה לי שרגע לפני שיישפך דם במחאה החברתית המתבלגנת מול עינינו – מוטב לעשות מעט סדר בנתונים.
הכי חשוב: המחאה החברתית ספונה בתוך כל אחד מאיתנו. אצל רובנו היא אינה מתפרצת, וזה מתקשר להמשך הנתונים.
בקיץ שעבר (2011) קרה דבר נפלא. מחאה חברתית של כמעט עם שלם. ואותו דבר התעקם בצורה כה קריטית, עד שלא בטוח שהתיקון אפשרי – לא בקיץ 2012... או בכלל. למה? נמשיך לטעון.
בעיית האמינות
התקשורת היא הגורם הדומיננטי שחתם עם אלוהים על בלעדיות הדיווח וקריאת הכיוון (המהות). הדבר נובע מחולשתו של העם התולה כל תקוותו במצלמה שתנציח אותו ו/או במיקרופון שיעביר את זעקתו דרך מסכי הטלוויזיה לכל עבר. גולת הכותרת המדגישה את הנתון הקשה הזה, בעצם בחירת "מנהיגי המחאה", אז והיום.
דפני ליף. סתיו שפיר.
איציק שמולי. לא משנה מי מנסה להוציא את ההמונים לרחוב (יהיו אלה השכונות, ההומו-לסביות, או השד יודע מי) – ותמיד נקבל כראיון מוביל וגם מסכם...את דפני ליף... ו/או סתיו שפיר... ו/או איציק שמולי.
מה הבעיה? אמינות. מחאת קיץ 2011 נתפסה בציבור כלא אמינה, וזה עדיין בלשון המעטה. הדבר הביא מהר מאוד לצינון רוח התקווה שהחלה לפעום בפעימות חזקות מנפצות-לבבות, עד שהכל נראה ככיבוי הלפיד בעת ההדחה בתוכנית "הישרדות". לא רק שמנהיגיה הנבחרים על-ידי התקשורת נתפסו כשמאלנים קיצוניים, אלא שגם המסרים ששירבטו לאוויר היו כל כך עילגים – שאף אחד לא המשיך לתת תשומת לב מרובה לדברים.
הביצים שרעדו
ראש הממשלה ויתר העלובים האטומים, בתחילת המחאה הענקית בקיץ שעבר, רעדו להם הביצים עד שנקישותיהן נשמעה בכל פינות הארץ ואפילו העולם. אבל הם נרגעו מהר מאוד. פעמיים. פעם אחת - בהעברת מסרים מרגיעים (ברמת נוכלים מנוסים למול מוחים מתלמדים): "אתם צודקים. בואו נתקן יחד". פעם שנייה - אחרי שראו את הסדקים הנפערים בין היחידים והקבוצות בבליל המחאות – וצפירת ההרגעה במשרדיהם הביאה אותם לעשות ככל העולה על רוחם, ואולי אפילו ביתר שאת.
כאן חייבים אלה החושבים עצמם כמנהיגי המחאה להכות על חטא, ואם המציאו את יום הכיפורים, מוטב שיעשו לעצמם צום מיוחד – עם תוספת סיגוף מחשבתי על הנזק שנגרם פי אלף מונים מפירורי ההצלחה שנזרקו לציבור.
הצבא בדרך?
המשטרה - מתברר שמשחק ההבלגה כביכול שביעבע על אש קטנה, נפרץ בצורה כה קיצונית וברורה, שבכלל לא בטוח שניתן עוד לאחות את הקרעים כאילו היינו עדיין אותם אזרחים (עם מדים או בלעדיהם) החיים במדינה דמוקרטית אחת. בכלל לא אתפלא אם עליית גובה הלהבות תביא את הממשלה להפעיל גם את הצבא. קיצוני? מעניין שרצח
יצחק רבין...גם הוא קרה.
מומנטום ברור
כעת נחזור למתמטיקה. קחו את כל הנתונים הללו, ונסו לצייר לכם עתיד. יש מחאה? תהיה מחאה? מה הסיכויים? יהיה דם? יהיה רצח? והכי חשוב: האם בליל האירועים הללו שהם בעיקר פלסטיים ומתגלגלים ככדור שלג, יכולים בכלל לחזור לגובה העיניים עם דרישות לגיטימיות שלא ייחשבו כבאות משמאלניים דווקא, אנרכיסטים, או סתם מפלגות שרוצות להחליף את השלטון ממניעים זרים?
כי...זלזול ברצינות, במהות, באיחוד הדרך והמחשבה יכול לגרום רק לדבר אחד – ואותו אנחנו חווים היום בצורה מעט קשה מאתמול, אבל המחר יכול להיות רק גרוע מכך – כאשר שום מטרה, מנהיג או מסר לא מצליחים לייצר מומנטום ברור שיסחוף מחד-גיסא את ההמונים, ומאידך-גיסא יביא לכיפוף הממשלה שמתהדרת בכוחה ואינה מוכנה לשנות את כיוון מחשבתה באשר לסדר העדיפויות הנכון במשק.
נ.ב. שינוי סדר העדיפויות במשק אינו מביא בהכרח לכאוס כפי שראש הממשלה וחבורתו מנסים להטיל עלינו אימים.
