רבות דובר ומוזכר בעניין אכיפת השלום והביטחון בגבולות הבינלאומיים של מדינת ישראל ומדינות ערב - בעיתות "האביב הערבי" והתהפוכות בעולם הערבי - על-ידי הכוחות הבינלאומיים מטעם האו"ם . בפרט עולה לאחרונה השוואה בין הגבול הלבנוני, שם מוצב כוח יוניפיל של האו"ם, לבין הגבול הדרומי - שגועש ורוחש לאחרונה, בעקבות התרופפות המשילות המצרית בחצי האי סיני.
ההשוואה מדברת על כך, שבדומה לכך שהגבול הצפוני לא נאכף על-ידי הכוח הבינלאומי - שאכן לא מצליח ולא הצליח לעצור את התחמשות חיזבאללה ותוקפנותה בגבול - כך יהיה עתידו וגורלו של הגבול המצרי, נוכח ההתפתחויות האיזוריות והמקומיות במצרים לאחרונה.
אך כשבאים להשוות בין שני המקרים, יש לזכור דבר אחד. בעוד שבלבנון אין שום משילות עצמאית ובפועל, מי ששולט במדינה הוא ארגון החיזבאללה (ראש הממשלה הלבנוני מיקאתי - הוא נציגו ומועמדו של החיזבאללה) שהוא כאמור, סניף של משמרות המהפכה האירניים וכח אל-קודס, במצרים יש אכן משילות, ועוד משילות ביטחונית-צבאית (המועצה הצבאית העליונה).
אמת היא שמוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, שזה עתה נבחר לנשיאות מצרים, הוא גם נציגו של ארגון מוסלמי קיצוני. אך כוחו מוגבל כמעט במלואו ומי שאחראי ליחסי חוץ וביטחון, לעת עתה, הוא אך ורק הצבא המצרי. יש לקוות ולהערכתי הדבר אכן יישאר על-כנו, כי החוקה החדשה תמשיך את ההגבלות על מורסי בענייני חוץ וביטחון ותעניק לו במקום זה סמכויות פנים נרחבות.
בעוד שלבנון, דה-יורה, היא שחקן מדינתי, דה-פקטו - היא למעשה שחקן בין מדינתי. לבנון היא מדינה הנשלטת בידי ארגון טרור ועל כן, היא מרשה לעצמה, וסביר להניח שתרשה לעצמה (אם כי לא בעת הנראת לעין, בשל אינטרסים כאלו ואחרים שאותם לא אפרט במאמר זה) להפר הסכמים בינלאומיים וליזום תוקפנות בגבול ובשטח הבינלאומי. מצרים, מנגד, ולמרות שינוי אופי המשטר לאיסלאמי הדוק, היא עדיין מדינה ריבונית וחשוב להזכיר את ההבדלים.
יש להם מה להפסיד
מכיוון שלבנון היא לא ריבונית כלל. מדינה שלא מסוגלת להפעיל סמכות עליונה ומתפקדת כבובה אירנית-סורית היא לא ריבונית ולא תעזור שום ייצוגיות פסבדו-שלטונית, מצרים היא כן ריבונית וככזאת, היא מחוייבת להיטיב עם אזרחיה ולכבד הסכמים בינלאומיים ובריתות - כחלק מהרצון שלה לשפר את תדמיתה בעולם ואגב כך, לקבל הלוואות לשיפור המדינה מגורמים מערביים ואיסלאמיים מתונים (עדיפות לקבל הלוואות והטבות מערב הסעודית הסונית ולא מאירן השיעית, המאיימת על ההגמוניה האיזורית).
בנוסף, יש להזכיר את המודל הירדני ואת תיאומי הביטחון השוטפים בין כוחות הביטחון הירדניים לבין כוחות הביטחון הישראלים - לאורך שנים, בעניינים אסטרטגיים וטקטיים. זאת, כמובן, למרות האיבה שהרחוב הירדני רוחש לישראל.כך גם לגבי מצרים - ישנו שיתוף פעולה פורה מאוד ולאורך שנים, בין מערכת הביטחון של ישראל ושל המצרים. כך שאל לנו להמר כל כך בקלות, על פריצת המסגרות הבינלאומיות והפקרת שיתופי הפעולה הביטחוניים בין המדינות.
בל נשכח שגם מצרים נלחמת באיסלאם הפונדמנטליסטי, בסיני, מול אל-קעאידה וגורמי טרור עוינים אחרים, שפוגעים בריבונות, בתיירות ובכלכלה המצרית. על כן, לעניות דעתי, שימוש ציני על-ידי המצרים, בגבולות ובשטח הבינלאומי, אינו עולה בקנדה אחד, הן עם המדיניות-השלטונית המצרית לעתיד הקרוב, והן מבחינה מבנית-פוליטית (מדינה בעלת סמכות ביטחונית-מדינית, בניגוד למדינה ללא סמכות ביטחונית-מדינית).
כן - בהחלט שיש לתגבר את האזור הדרומי, הן במשאבים כספיים והן אנושיים.יש גם להתכונן למצב בו החמאס יהווה מיליציה חמושה של האחים המוסלמים, כמו של המודל האירני וכוח אל-קודס וחיזבאללה, ששולטים בלבנון. יש להתכונן לתרחיש של מלחמה בעלת שתי חזיתות - הן מצד סוריה המעורערת והן מצד מצרים, במקרה שהצבא לא יצליח להמשיך ולהגביל את מורסי בעזרת החוקה. יש אפילו להתכונן לתרחיש אפשרי של ניתוק היחסים בין מצרים וישראל, וזאת על-רקע תקיפה אפשרית של ישראל באירן.
לכל אלו ישראל חייבת, כמובן, להתייחס ולהתכונן. אך מצד שני, יש לעשות הכל על-מנת לשמר את ההסכם בין ישראל למצרים. מחוות בסגנון שחרור אסירים מצריים, החזרת המצרים כגוף מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי ושיתופי פעולה מודעיניים כבר נעשים על-ידי הממשלה הנוכחית וטוב שכך.
הדבר יתרום לברית האסטרטגית-ביטחונית בין מצרים וישראל ויוסיף מוטיבציה לצד המצרי, לשמור על ההסכם (לפחות בפן הביטחוני, ואולי כתוצאה מכך, ישוב ויעלה קרנו של הפן הכלכלי, כבעבר, כשהרחוב המצרי יירגע.