האיש שמסר נפשו למען עמו ומולדתו

מכובדי נשיא המדינה שמעון פרס, יו"ר הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופטת מרים נאור, הרב הראשי הראשון לציון, הרב שלמה משה עמר, קייסים מכובדים, נכבדי העדה האתיופית שבאו לחלוק כבוד אחרון ליצחק שמיר מכל רחבי הארץ, שרים, חברי כנסת, הרמטכ"ל, ראשי מערכת הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, יו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מתן שרנסקי, דיפלומטים, קהל נכבד, ומעל כולם יאיר, גלעדה, נכדים יקר, בני משפחתו של יצחק שמיר ומוקיריו הרבים. מגילת העצמאות, מסמך היסוד של מדינת ישראל, פותחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי". שניים אלה – ארץ ישראל והעם היהודי - עמדו תמיד בראש מעייניו של יצחק שמיר. הם שהכתיבו את תפיסת עולמו והם אלה שהכתיבו תמיד את מדיניותו. בשני אלה, ארץ ישראל והעם היהודי, לא היו ליצחק שמיר פשרות. לשירותם הוא היה מגויס כל ימיו. "חיילים אלמונים בלי מדים", כך שרו יצחק שמיר וחבריו למחתרת הלח"י, וכך חי בפועל מפקדם עד יומו האחרון, בתודעה עמוקה של שירות ושליחות. הוא היה חייל אלמוני במחתרת לפני קום המדינה. הוא היה חייל אלמוני ב'מוסד' אחרי קום המדינה. אחר כך בתפקידיו הגלויים והממלכתיים הרמים ביותר – יושב-ראש הכנסת, שר החוץ וראש הממשלה – יצחק שמיר כבר היה אדם מוכר. אבל גם אז תמיד התרשמתי שבליבו ובהתנהגותו הצנועה הוא המשיך לראות את עצמו כחייל אלמוני בשירות העם והארץ. לעצמו הוא מעולם לא ביקש הכרה ולא הוקרה, הוא לא חיפש לא פופולריות ולא כבוד. כל מעשה וכל החלטה שלו נבחנו אצלו במבחן אחד - האם זה טוב לעם היהודי ולארץ ישראל. שמיר נשא על כתפיו באופן אישי ולאומי את עול ההיסטוריה של דור השואה והתקומה. ידידי ח"כ ריבלין סיפר אתמול במפגש מרגש של חברי סיעת הליכוד כיצד בטקס המרגש של קריאת השמות "לכל איש יש שם" ביום השואה הוא היה מזכיר שמיר את רציחתם של אביו ואמו ובני משפחתו ע"י משתפי הפעולה של הנאצים. זה היה אחד המקרים הבודדים שקולו רטט. הוא האמין בכל מאודו ששליחותו כראש הממשלה מטילה עליו את האחריות להמשך המהלך ההיסטורי הכביר של שיבת העם היהודי מכל קצוות תבל לארץ אבותינו, וביצור הבית הלאומי בארצנו. הוא היה נוקשה וחשדן מול כל רעיון שפירושו צמצום גבולות המולדת, שנאמנותו לה לא ידעה גבול. ובאותה מידה הוא היה יצירתי ופתוח מול כל רעיון שפירושו פתיחת עוד פתח להמשך קיבוץ הגלויות. יצחק שמיר תרם תרומה כבירה לעלייתם ולקליטתם המוצלחת של מיליון יהודי ברית המועצות לשעבר. הוא האמין שהעולים ישנו את פני המדינה ושיתרמו תרומה עצומה לפיתוחה של ישראל וכמובן שכך היה. הוא גם תרם תרומה לעליית יהודי אתיופיה, שכמיהתם לציון בת אלפי השנים נגעה לליבו. היה בו רגש עמוק אבל הוא היה ביסודו איש מעשה. הוא חש שכל רגע בחייו חייב להיות מוקדש למטרות שהציב לעצמו – למען עמו ומולדתו. הוא המעיט במילים - אבל כשדיבר, כל מילה שיצאה מפיו ביטאה את מעמקי לבו. שמיר לא הסתנוור מהזוהר הנלווה למפגשים עם מנהיגי העולם, ולא איבד את קור רוחו מול מדינות גדולות וחזקות, אפילו מול מעצמות. הוא התייצב מול האומות והביא את דבר ישראל בנימה עניינית ובוטחת, תוך התייחסות לצדקת דרכו של העם היהודי וזכויותיו על ארץ ישראל. זה לא סוד שהיו אלה בעולם שלא הסכימו לעמדותיו, אבל אני התלוויתי אליו להרבה מפגשים, ואני התרשמתי וכך גם אתם יכולים להתרשם במהלך הזמן שמנהיגי האומות למדו להעריך ולכבד את עמידתו האיתנה על האינטרסים הלאומיים של ישראל ובטחונה. דווקא בזמן כהונתו כרה"מ, כשלא התפשר על עמדותיו, מספר ניכר של מדינות כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל או חידשו אותם. בין מדינות הללו ניתן למנות את ברית המועצות, סין, הודו, ספרד ועוד. בניגוד לדימוי שלו כספינקס שאינו מתחשב במערכות הבינלאומיות, אני זוכר שהוא היה מתקשר אלי כששירתתי כשגריר באו"ם, אחד ממינויו הרבים של אנשים צעירים שאותם הוא קידם והיה מחויב לקידומם של צעירים, לטיפוחם, ורבים מהם יושבים כאן היום, קצת פחות צעירים. אני זוכר שהוא היה מתקשר אלי לאו"ם ומבקש לדעת מה קורה שם, מה קורה בארצות הברית, מה קורה ביחס לישראל כמובן. הוא רצה לרדת לפרטי הפרטים והיה חשוב לו קרב ההסברה. גם כשהלכנו למדריד, הוא לא הלך בהתלהבות אבל שם נפתח השיח לשיחות שלום עם כל שכנינו. הוא חשב שהמאבק ההסברתי חשוב ביותר, ושלא די רק שנהיה צודקים אלא ככל יכולתנו נאמר גם את צדקתנו. עבורי, מעבר לעובדה שתמיד עמדה לעניו טובת המדינה כפי שהבין אותה, שני דברים מתבלטים בשש וחצי השנים שבהן כיהן כראש ממשלה: ראשית, שמיר הכיר בחשיבותה של אחדות לאומית. זה היה נכון ב-1984 כשהוא ושמעון פרס הקימו את ממשלת האחדות, וזה היה נכון גם בבחירות לאחר מכן כשיכול היה להקים ממשלה צרה ובכל זאת העדיף את האחדות. יצחק שמיר הבין שאחדות העם היא מקור חשוב לחוסננו הלאומי. הדבר השני שבלט בתקופת כהונתו הוא האיפוק שהפגין במלחמת המפרץ. כבר נאמר פעמים רבות ששמיר החליט לא להגיב על הטילים על ישראל כיוון שלא רצה להחליש את הקואליציה הבינלאומית שהתארגנה נגד סאדאם חוסיין. אך יש פרט חשוב בסיפור שמוכר פחות. כשנפלו הטילים על ישראל, שמיר לא ישב בחיבוק ידיים. הוא העביר לארה"ב באמצעות שר הביטחון דאז משה ארנס שישראל עומדת לפעול בעירק. ארה"ב הבינה ששמיר רציני בכוונותיו ובהכנותיו. והוא אכן היה רציני. האמריקנים הבינו שמילים והבטחות לא יספיקו, אבל לפני שישראל פעלה הוכרזה הפסקת אש שביטלה את הצורך בפעולה ישראלית. אם ירי הטילים היה נמשך ישראל, תחת הנהגתו של יצחק שמיר, הייתה פועלת. כזה היה שמיר – תקיף, מעשי, חדור אמונה, מפוקח וחדור מחויבות מוחלטת לביטחון ישראל. אנו מלווים אותו היום למנוחתו בחלקת גדולי האומה, לצד רעייתו המסורה שולמית ז"ל, שותפתו הנאמנה שאותה אהב על כלות ושנפטרה לפני שנה. על קברה כתוב "משורה ישחרר רק המוות". יצחק שמיר ייזכר כאחד מגדולי האומה, שמסרו את נפשם למען עמם ומולדתם, וכך הוא ירשם בספר דברי הימים של עם ישראל. יהי זכרו ברוך.