התסריט המפתיע של הסרט, מספר על סופרת צעירה שמצויה בתקופת יובש - אין לה נושא לספר - והיא נענית לרמז מהמו"ל שלה, ומתחילה בהתלהבות להיכנס לעלילה, שהיא עצמה אחת הגיבורות שלה. הוא מזהיר אותה שלא להתאהב בדמות שבחרה לגיבור ספרה, אך משחק החיים מתערב בדרמה הספרותית. בחיפושה אחר דמות גיבור לרומן שלה, נתקלת "לילי" (רוני הדר המדהימה) ב"נינו" (גיא לואל) צייר-רחוב של גרפיטי על-פי הזמנה. היא נלכדת בצורת עבודתו - מציצנות לחיי אחרים, כדי לתהות על קנקנם ולהיטיב לשבץ על קירות ביתם קטעי שירה תואמים למצב. היא מפתה אותו וחוברת אליו במסעות הליליים, תוך שהיא עצמה הופכת למציצנית אחר מעשיו. דמותו של האמן המיוסר, בעל הארשת העצובה, הטראגית משהו, קוסמת לה. הוא עצמו אפוף סוד והרצון העז לחדור לנפשו כדי לכתוב עליו בספרה - גורם לה להילכד בקסמו ולהתאהב בו. גיא לואל, שחקן דרמטי שהבעותיו מדברות יותר מכל מילה, שרמנטי ללא קץ, חי את דמותו של נינו בכישרון רב, בתוך חיים בעוני ובתנאים נזיריים ועם סוד מהעבר שבתוכו הוא לכוד. רוני הדר מרנינה בקלוז אפים של פניה היפות, שפעת תלתליה המוסיפים נופך רומנטי אף הוא וביכולתה לשחק בתוך הסיפור משחק כפול. כך היא גם מרשימה במשחקה בהצגת "אקסודוס” בתיאטרון אורנה פורת. המחזאי והבימאי יוני זיכהולץ, שמוכר מהופעתו בסדרת הטלוויזיה "החברים של נאור", אחראי גם על כתיבת המחזה המצליח והנוקב "ע' 17” בתיאטרון הקאמרי, ועל סרטים אחרים. כשרון רבגוני ותמיד עם שותפו ינאי גוז. עוני יפה ומרתק מה שכה מדהים בסרט הענוג, הלירי והמפתיע בהתפתחות העלילה, הם הלוקיישנים שבחרו הבימאים זיכהולץ וגוז. צילומי הלילה, מראה גגות הבתים של שכונת העוני בקצווי ת"א-יפו, צילומי התקריב של הקירות המתפוררים בבתים עתיקים, תוך הענקת יופי לכל פרט ופרט בהם - מזכירים את הפואמות שכתב פייר פאולו פאזוליני על רומא בטרם היותו בימאי. בהן תיאר את שכונות העוני של רומא בצורה כה פיוטית מרהיבה, שכמו עטר להם כתר זהב והעניק להם זוהר מופז. מה שאח"כ התבטא בסרטיו הנפלאים. העוני הופך למרכיב יפה, מרתק ומסקרן ביותר. לעומת זאת, הסצינה של נינו ולילי במזרקה, מזכירה לנו את הסצינה של אניטה אקברג במזרקה "פונטנה די טרווי" ברומא, בסרטו של פליני. הציטוטים של יוצרים והשפעות מהעבר הם במקומם, ורק מעשירים את החוויה שבצפיה בסרט. כי פרברי ת"א יפו אינם פרברי רומא, אך גם להם יש את היופי האותנטי היצוק בהם, שמענג את חושי הצופים. מוזיקה שמיימית ההפתעה השנייה, מעבר להתפתחות העלילה המסתבכת והמורכבת מבעיות אליהן נחשפת לילי, היא המוזיקה השמיימית שמלווה את הסרט בשתי צורות: שיריה של שרה סיני, זמיר ששיריה חודרים ללב, הודות לקולה המופלא והמצמרר בהופעותיה בפאב-המתנ"ס שבפרבר, ולמילות השירים הכה תואמות את המתרחש (היא עומדת לצאת עם אלבום שני בקרוב, בהפקת פיטר רוט). והדבר השני - המוזיקה האלוהית שמלווה נון סטופ את פס הקול של הסרט, וכאילו "מדברת" בקטעים בהם לא מושמע טקסט כלשהוא, והיא הדוברת והמעניקה אווירה לכל סצינה. מכיון שהקרדיטים הופיעו רק בסוף הסרט, רק אז נגלה לי הסוד מי אחראי למוזיקה המדהימה הזו: אופיר לייבוביץ', גיטריסט להקת "נקמת הטרקטור", שיוצר מוזיקה לסרטים כבר שנים. כשרונו כאן כמלחין מפתיע גם את כל מי שמכיר אותו ואת יכולותיו - שממחיש פה נסיקה ביצירתו, תוך מימוש כשרונו הרבגוני. ולגבי מהות ונושא הסרט "יותר איטי מלב" שעוסק בזהות ובאהבה: מתי באמת מישהו אוהב ומי כאן הצייד ומי הניצוד במשחק בין השניים. למשחק הזה שותפים עוד שניים מרכזיים: פיני טבגר, הבחור הדתי שבלילות לובש בגדי נשים ומהווה צלע שלישית במשולש של לילי ונינו ועושה תפקיד מרשים מאד. וכן שלום שמואלוב המנוסה, שחקן הבימה, שמרתק בדמות המו"ל של לילי והמנטור שלה, שמתערב, כמו הרבה עורכים בעיתונות, ומכוון אותה בכתיבתה, כדי שלא תילכד בפח שהיא טומנת לאחרים. משחקו כאן מעורר געגועים להופעותיו על הבמה בעבר, וציפיה להופעות נוספות שלו. המיקס של כל הדמויות בסרט יוצר דרמה מורכבת, אירוטית, המשאירה בקרב הצופים הרבה חומר למחשבה. הערפול, הקטעים ההזויים, הבלתי ברורים, מוסיפים נופך מיסטי לסרט, שכולו בעצם עלילה בתוך עלילה ובנוי על משחקי זהות. שאפו ליוצרים כולם ולשחקנים המעולים, שביחד - מעלים סרט ברמה שונה מהמקובל, ומותירים את הצופים עם חוויה בטעם טוב והרבה חומר למחשבה.