פגשתי את פיט דוהרטי בלה קונוטבלה ודיברנו על איימי וויינהאוס. לה קונוטבלה (le connectable) היא מסעדה קטנה ברו ארשיב, רובע המארה, בפריז. בלילה הופכת המסעדה לבר עם אוכלוסיה מגוונת, לא אחידה, של היפסטרים (בובו בפריזאית) או סתם שיכורים צרפתים מבוגרים שנראים כמו יצאו מתוך ספר של בוריס ויאן. פיט דוהרטי עבר לגור בשכונה מעט לאחר מותה של ויינהאוס. אנחנו שותים קלבדוס ליד הבר ואני שואל אותו מה הוא עושה בפריז.
"הייתי חייב לצאת מהבית שלי בלונדון", אומר דוהרטי, "הרוח של איימי ויינהאוס רדפה אותי שם". אני נזכר שקראתי על כך באחד הצהובונים הבריטיים. "פיט דוהרטי נרדף על-ידי רוח הרפאים של איימי ויינהאוס", זעקו כותרות הצהובונים. דוהרטי לא משקר. הוא מתכוון לזה. "מאוחר בלילה הייתי רואה את דמותה מרחפת בחדר השינה שלי או משתקפת מהחלונות. ממש פחדתי להישאר בבית. אנשים חושבים שאלו היו חזיונות של סמים אבל אני נקי כבר תקופה ארוכה", פיט דוהרטי אומר, על-אף שקשה לראות אצלו את הניקיון הזה שהוא מדבר עליו. איימי ויינהאוס ופיט דוהרטי היו חברים טובים ואף הופיעו יחד על במות שונות, ובהן במת פסטיבל וי בפארק 2009. בכל הנוגע לשימוש בסמים ובאלכוהול, היו חברים לנשק. אפשר לפרש את חזיונות רוח הרפאים של ויינהאוס שדוהרטי חווה כתרגום לפחדים שלו עצמו מהאופציה שהמוות אורב לו מעבר לפינה אם לא ישתלט על ההתמכרויות שלו. חיים על נייר כסף.
לא הכרתי אותה באופן אישי אבל במובנים רבים גם אותי רודפת רוח הרפאים של איימי ויינהאוס. הפעם היחידה שהייתי בסביבתה הפיזית של ויינהאוס הייתה באזור חג פסח, 2008. הייתי עם חברים בבר הקבוע של איימי בקאמדן טאון, ההורלי ארמס (שעלה בלהבות מאז), והיא תיקלטה בו סול, מוטאון ומוזיקה של מודס באופן כללי. היה סוף שבוע של פסטיבל גיימרס קמדן קרול (פסטיבל אינדי גדול) והרחובות היו עמוסים. בסוף הערב, מחוץ לפאב, וויינהאוס עמדה להיכנס למונית שבחור צעיר ממוצא ערבי טען שהוא תפס ראשון. איימי וויינהאוס חלצה את אחת מנעלי העקב הגבוהות שלה ותקפה את הבחור באלימות. היא הייתה בחורה קטנת ממדים אבל נראתה כמו חיה משחרת לטרף עם עקב סטילטו חד ביד. זה הזיכרון האישי היחיד שיש לי מאיימי ויינהאוס אבל גם באותו רגע של טירוף מחוץ להורלי ארמס (שבעקבותיו היא אף נעצרה) איימי נראתה לי כמו קדושה מעונה. היה דבר מה שברירי ופגיע באיימי ויינהאוס, גם אם על פני השטח היא נראתה כמו הבחורה הכי קשוחה והכי קולית בעולם.
קשה להאמין אבל חלפה שנה מאז שאיימי ויינהאוס נמצאה ללא רוח חיים בדירתה בקמדן סקוור. מצד שני, חלפה כבר שנה ואני לגמרי לא נרגעתי מהמוות שלה. הוא לא מניח לי. אני עדיין משוחח רבות בעניין עם חברים שונים שלי מתעשיית המוזיקה הבינלאומית. חברי, המוזיקאי דיוויד הולמס, אומר ש"מי שמתעסק עם הרואין וקראק, אין לו סיכוי לצאת מזה בחיים. זו הייתה כרוניקה של מוות ידוע מראש". הולמס צודק אבל, ואף על-פי כן, המוות של איימי ויינהאוס לגמרי תפס אותי לא מוכן. בשיחות שהיו לי עם מארק רונסון בעניין דיברנו הרבה על הרגע הזה שבו מארק חשב שהוא יצליח להביא אותה איתו לישראל. רונסון סיפר לי שאיימי הייתה יהודייה מאמינה שהלכה ל"שול" (בית כנסת) מדי פעם בפעם והייתה מאוד מודעת לעניין יהדותה. רונסון אומר שהוא מאד עצוב וכו' אבל לא מוכן להתאבל עליה בדרכים הרגילות. "אם היינו ארקייד פייר זה אולי היה יותר עצוב אבל המוזיקה שלנו, גם של איימי וגם שלי, זה הכל על לשכוח את המציאות למשך שעה וחצי. נכון שלאיימי היו שירים מאוד עמוקים וקשים, אבל היא תמיד רצתה לעטוף אותם במעטפת שמחה ונוצצת".
במוצאי שבת אחת באנגליה, שבועות ספורים אחרי מותה, הייתי בביקור אצל הוריה של אשתי וצפינו במחווה של ג'ולס הולנד לאיימי ויינהאוס ב-BBC. הולנד בחר להתמקד בצדדים היפים של וויינהאוס: בקול שלה, במוזיקה שלה, בתנועות שלה על הבמה. כשהבטתי באיימי ויינהאוס שרה שם, חשבתי על ז'אן ד'ארק. כשהייתי ילד, אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שאני רוצה להתחתן עם ז'אן ד'ארק. זאת אומרת, מאז ומתמיד נמשכתי לנשים מסוגה: קדושות מעונות, לוחמות חופש, גיבורות, משוגעות. כשראיתי את איימי ויינהאוס שרה את "מאנקי מאן" של הטוטס אנד דה מייטלס אצל ג'ולס הולנד, לבי נכמר. חשתי כלפיה את מה שחשתי בילדותי כלפי ז'אן ד'ארק. ואיימי, כמו ז'אן לפניה, גם היא העלתה את עצמה על מוקד. אף פעם לא נדע למה בדיוק. גם אף פעם לא נבין אותה ואת הדור שלה; דור שלא רוצה להיגמל, דור שלא מוכן לקחת חלק בזיוף של עולם המבוגרים הסובב אותו. איימי ויינהאוס בהחלט הייתה קולו של הדור הזה, דור שנופף אצבע משולשת אל מול כל החנטריש שההורים שלו ניסו להאכיל אותו. דור שההמנון שלו היה "no, no, no".
