בשישי שעבר (30.6.12) התפרסם במדור תרבות וספרות של
הארץ מאמרו של אורי הולנדר "הפוליטיקה של העגבנייה". את המאמר פותח הולנדר בתיאור שיחה דמיונית בין מנהל אומנותי של פסטיבל שירה למגדל עגבניות כותב שירה, החפץ בהשתתפות באותו הפסטיבל. הולנדר הוא מנהלו האומנותי של פסטיבל מטולה לשירה שנערך לא מזמן, ולכן אף על-פי שהוא טוען שזו שיחה דמיונית, ברור הקשר השיחה.
אותו "מגדל עגבניות" ניגש אל המנהל האומנותי המתואר כמי "שאינו ידוע באהבת האדם שלו" ואחר כך גם כמי שאיננו ידוע בסבלנותו, ומבקש ממנו להשתתף בפסטיבל השירה, הוא נענה כי תוכנית הפסטיבל סגורה. מגדל העגבניות מבקש להשתתף בשנה העוקבת. מנהל הפסטיבל שואל את מגדל העגבניות כמה זמן הוא כותב ונענה שנתיים, ולאחר מכן שואל אותו מדוע לא הגיע אותו מגדל עגבניות לשמוע משוררים אחרים בפסטיבל, ונענה כי כמגדל עגבניות אין לו זמן להגיע לפסטיבלי שירה. מגדל העגבניות מתואר כדמות נלעגת משהו ואף מכונה "עלוקה משוררית מן הזן האלים".
כל ההקדמה הזו משמשת להולנדר כדי להתנגח בזרם השירה שלו הוא קורא "הנידחים", משוררים שלטענתו הפכו את אי קבלתם בחוגי השירה לעמדה בפני עצמה ולטיעון מדוע עליהם להתקבל בחוגי השירה. הולנדר כותב כי הוא מכיר בכך שהדרת יצירה אומנותית או צביר יצירות הוא "מעשה אלים" וכי ההדרה הזו פעמים רבות אין לה דבר עם איכות היצירה. הוא גם טוען כי למעשה רבים מאותם "מודרים" הם גרפומנים ולא משוררים איכותיים. הוא מציג את עולם השירה כעולם שבו המדדים מטושטשים ולכן מקלים על אנשים שונים להיכנס אליו ולטעון בו למקום. לטענתו, טשטוש המדדים הוא שהביא לעומס כותבים לא איכותיים, הללו קוראים לעצמם "מודרים" והולנדר מציע מדד של איכות ספרותית - "טעם ספרותי" הוא קורא לו בקצרה.
עסקן של השירה
השאלה המשמעותית העולה מהטקסט הזה, היא למה בכלל הוא נכתב? האם אכן מאוימת השירה על-ידי צבאות אדירים של חוסר כישרון וחוסר יכולת המנסים, שומו שמים, להשתתף בפסטיבלי שירה? האם ראוי "מגדל עגבניות" או כל בעל מקצוע שהשירה איננה עיסוקו העיקרי, אך מבקש למצוא הכרה לשיריו כי ייקרא "עלוקה משוררית מן הזן האלים"? ומה בדיוק משמעות המדד שהולנדר מנסה לייצר כדי שנוכל למצוא את המשורר האיכותי? ושאלה אחת חשובה - למה בכל הרשימה הזו אורי הולנדר לא מציין אף משורר, אף שיר ואף סגנון שירה?
להערכתי, הולנדר כתב את הרשימה שכתב כדי שיוכל לתרץ תירוצים. התירוץ הראשון הוא תירוץ ההדרה שהוא עצמו עוסק בה. מנהל אומנותי של פסטיבל תמיד עומד בפני פניות להשתתפות בפסטיבל, ממש כמו שכל עורך של כתב עת, או מנחה של ערב ספרותי עומד מול פניות של משוררים שחלקם אינם לטעמו. אבל מה טעמו? הוא לא מציין שיר או משורר. הוא נותן לנו אפשרות כללית של מדד, אבל המדד הזה הוא פוליטי לגמרי.
מפתה מאד להאמין שישנו המדד האולטימטיבי של השירה. כנראה שאין, ועדיין משוררים טובים מצליחים להפציע ולהפתיע, אף אחד מהם לא גורר תמימות דעים גם בין אותם בעלי "טעם ספרותי". האמת היא, שהולנדר לא מחפש טעם ספרותי, הוא מחפש קהילה סגורה של משוררים. כשהוא נגש לפרט את הטעם הספרותי הוא שם לפני "הידע הבסיסי בשפה" את הידע ההיסטורי. בשיחתו עם אותו "מגדל עגבניות" הוא לא מבקש לבחון את שיריו של זה ולראות אם במקרה עומד מולו כישרון חדש, הוא בוחן את פרק הזמן בו כתב אותו אדם ואת הימצאותו בגזרות המשורריות, בגזרות הברנז'ה - האם הוא מגיע לפסטיבלי שירה. לא חשוב אם קרא שירה בביתו, אם צפה בסרטוני יוטיוב, העיקר הוא ההשתתפות בפסטיבל השירה.
הולנדר הוא עסקן שירה - הוא עורך בהוצאת ספרים, כותב רשימות על השירה בעיתונות היומית ומנהלו האומנותי של פסטיבל שירה. הולנדר מתפרנס מהשירה והוא אחד הבודדים. מרבית המשוררים הם אולי לא מגדלי עגבניות, אבל בהחלט צריכים לפרנס עצמם בעבודות ומחוזות שאין להם דבר עם השירה. אין להם זמן ולפעמים אין להם כסף ללכת לפסטיבלי השירה, הולנדר שופט אותם לחומרה. מבחינתו הברנז'ה שהוא חלק ממנה היא-היא מחנה השירה האמיתי. בחירתו היא עסקנית, פוליטיקה קטנה של עולם השירה - המדד להשתתפות בפסטיבל שירה הוא השתתפות קודמת בפסטיבל שירה, המדד לאיכותה של שירה היא המצאות בשדה השירה מספיק זמן.
התירוץ השני של הולנדר הוא התירוץ לכישלונו. ממגדל עגבניות שכותב שירה, ממש כמו מכל בעל מקצוע אחר, מצופה הרבה פחות מאשר מצופה ממי שהשירה היא פרנסתו. אבל המעניין הוא שדווקא הם מצליחים יותר מהולנדר: המורה יודית שחר והמזכירה סיגל בן-יאיר רק לשם הדוגמה הצליחו להביא את שירתן אל יותר אנשים מאשר הולנדר הצליח. ולכן מה נותר לו, אלא לומר שלשירה יש מדד, המדד הוא היכרות עם שירה ולכן יכול הולנדר להתבסם בעצמו ובסביבתו חובבת ומכירת השירה ולראות בכך את חזות הכל. אין חשיבות לתפוצתם או השפעתם של שיריו שלו, או ספרי השירה שהוא עורך, אין חשיבות לתפוצת הפסטיבל שהוא מנהלו האומנותי - כי ממילא בשירה אין מדדים וכל בר-בי-רב נכנס בשורותיה ומטריד את הולנדר.
הולנדר מפחד - הוא מפחד כי הוא נכשל. הכספים שמממנים אותו מגיעים אליו בחסד, לא בזכות. הוא יודע זאת, הוא חייב לתרץ את זרימתם אליו. כעסקן שירה הוא מחויב למשוררים ולשירה הוא מחויב לתת דין וחשבון. העובדה שהוא מגדיר עצמו כמי שסולד מחברת משוררים ובני אדם בכלל לא תופסת כטיעון לאי מתן דין וחשבון ולהתקפה מעורפלת על מה שהוא טוען שהיא מרבית השירה העברית.
אגב, לגבי מגדל העגבניות. כמי שגדל במושב אני מכיר לא רע את עסקי גידול העגבניות ולא מעט מגדלי עגבניות (כולל הורי בשלב מסוים בעברם). ההתנשאות שבחר הולנדר על מגדל העגבניות מסמלת היטב את ההתנשאות שלו על כל בעל מקצוע, ובדגש על החקלאי. זו דרך ארוכה שעברנו עד שהחקלאי, עובד האדמה הפך לאיש הבזוי, "העלוקה המשוררית מן הזן האלים".
למעשה, הולנדר תוקף את כל מי שאיננו הוא. אנחנו אמורים להאמין שמדד האיכות של השירה נמצא אצלו, אבל אין לו דבר מאשר סנגוריה על ממסד עבש שהוא נציגו הצעיר והבולט.