השנים שעברו מאז שתי המערכות של צה"ל בלבנון - מלחמת שלום הגליל ומלחמת לבנון השנייה - מאפשרים לנו כיום להתבונן רטרוספקטיבדומה ובשונה במלחמות הללו, אומר ד"ר אל"מ ((מיל.)) גבי סיבוני, חוקר בכיר וראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
בכנס שהתקיים ב-11.7.2012 נבחנו האיום, המטרות, שיטות הפעולה, ההישגים, הכישלונות ולקחי המערכה, במלאת שש שנים למלחמת לבנון השנייה.
"לקחי המערכות מאפשרים לנו לשפר את הבנת ההתפתחות של המציאות הביטחונית שבה שרויה מדינת ישראל בעשורים האחרונים", אומר סיבוני. במהלך השנים לפני מבצע "שלום הגליל" התפתח איום פלשתיני משמעותי מלבנון. ארגוני הטרור התמקמו בשטחי לבנון ופעלו במדינה ללא הפרעה, הצטיידו וירו אש קטיושות ומרגמות לעבר יישובנו בצפון הארץ, ירי שהטריד ופגע במרקם החיים ביישובי הצפון.
ואילו צה"ל בתגובה "יישם בשנים ההן מדיניות התקפית רציפה ולא איפשר לאיום מלבנון להתפתח למימדים בלתי נשלטים ולמעשה החזיק אותו על אש קטנה".
אחת התובנות העולות ממרחק השנים, לדברי סיבוני, היא כי מבצע "שלום הגליל" היווה מִפנה בהתפתחות ובהבנת האיום על מדינת ישראל. "צמיחתו של ארגון חיזבאללה, מה שמכונה ה'התנגדות' והאינתיפאדה הראשונה הצביעו על שינוי מהותי בתפיסת האויב אשר זיהה את העורף הישראלי כנקודת תורפה, מה שהביא אותו לאמץ תפיסה אסטרטגית- אופרטיבית שמיקדה את הפעלת הכוח שלו על העורף האזרחי של ישראל". עם זאת, השכיל חיזבאללה לנצל את ההבלגה של צה"ל כדי לבנות בסיס פוליטי איתן, יחד עם הגייסות של
יאסר ערפאת וכוחות סוריים.
הצורך בבניית הסכמה לאומית
"שלום הגליל" תוכנן במשך זמן רב. צה"ל הפעיל בו את מירב עוצמתו עם תמרון מהיר לעומק לבנון שהמשיך בזחילה צפונה עד לכיתור ביירות, הוצאת הסורים וגירוש המחבלים מהעיר ובראשם את מנהיגם דאז יאסר ערפאת. אך התברר כי חרף ההכנות הרבות, פעולת כוחות היבשה של צה"ל חרקה והייתה מסורבלת כשסדר הכוחות שהופעל היה רב מדי ולא התאים למרחב ההררי של לבנון.
מבצע של"ג מסמן את מעברה של ישראל מאסטרטגיה הגנתית לנקיטת יוזמה לשינוי פוליטי באמצעות מלחמה. "מדינת ישראל ביקשה באותם הימים לשנות את הסדר הפוליטי בלבנון ויש אף הטוענים במזרח התיכון כולו", מסביר סיבוני, וזאת באמצעות דחיקת הגורמים הפוליטיים הפלשתינים מלבנון ומינוי ממשל נוצרי אוהד במקום שלטון כנופיות המחבלים שנתמכו על-ידי הצבא הסורי. אלא שללא קביעת מתווה יציאה מתוכנן, ובהעדר הסכמה לאומית באשר למטרות המבצע, צה"ל מצא עצמו מדשדש ב"בוץ הלבנוני".
וכך, על-אף שצה"ל ביצע את מרבית משימותיו, הוא לא הצליח להשיג למדינת ישראל הישגים יציבים וארוכי טווח. לצה"ל נדרשו עוד 18 שנים של לחימת ביטחון שוטף אינטנסיבית בלבנון, וגם אז, השקט המיוחל לא שב ליישובי הצפון, שהמשיכו לסבול כעת מחיזבאללה שמִיצב את עצמו ככוח עולה בלבנון.
המסקנה של סיבוני מכל אלה היא כי כאשר צה"ל יידרש במקרים דומים של הסלמה בגבולות לפתוח מערכות צבאיות, עליהן להוביל לשני הישגים עיקריים: הראשון הינו פגיעה קשה באויב על-מנת לצרוב את זכרונו לשנים רבות ולגרום לו לתהליכי שיקום ארוכים זוללי משאבים במטרה לחדש את ההרתעה לתקופה ארוכה. ההישג השני שיש לשאוף אליו הוא במקביל, להקטין ככל שניתן את משך סיבוב-העימות ולהקטין בכך את נזקו למרקם החיים שלנו ככל שניתן.
מבחינת מקבלי ההחלטות במערך המדיני, הלקח של מערכת של"ג הוא הצורך בבניית הסכמה לאומית רחבה טרם היציאה למערכה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במערכה שתוכננה לאורך זמן דוגמת אותה מלחמה.
הוויכוח הציבורי שהלך והתעצם עם התמשכות הלחימה גבה מחיר כבד של העדר לגיטימציה מצד הציבור בצורך להפעיל את הכוח ובעיקר חידד את הצורך בשיתוף מלא של שרי ממשלת-ישראל בהחלטה על מלחמה טרם יציאה אליה. בתמצית, מסכם סיבוני, התנהלות בהתאם לכללים שנקבעו לפי חוק יסוד הממשלה היא תנאי חיוני לבניית ההסכמה הלאומית.
במלאת שש שנים למלחמת לבנון השנייה, מתבקש להסיק מסקנות גם לגביה. לדעת סיבוני, היא הצליחה לגרום עד עתה להרתעה אפקטיבית. חיזבאללה נאלץ לנטוש את השטח הפתוח בדרום לבנון כתוצאה מנוכחותם של כוחות יוניפיל וצבא לבנון, ולרכֵּז את כוחו הצבאי בכפרים השיעיים שבדרום המדינה. לתופעה זו, המקשה אומנם על פעולה מצד צה"ל, יש פן חיובי, שכן חיזבאללה מודע למחיר שיאלץ לשלם לתושבי הכפרים על פגיעה במרקם האוכלוסיה האזרחית.
במלחמת לבנון השנייה הוצבו לצה"ל מטרות צנועות יותר מבמערכות הקודמות, והעיקרון המנחה היה לפגוע משמעותית בחיזבאללה לצורך חידוש ההרתעה ויצירת הסדר ביטחוני משופר בדרום המדינה.
אלא מלחמת לבנון השנייה הפתיעה את צה"ל במישור אחר. הסתבר שהצבא לא היה מאומן ומאורגן דיו לפעולה יבשתית משמעותית בלבנון. צה"ל מיקד את פעולתו בעיקר בתקיפה על-ידי חיל האוויר, בעוד שהפעלת כוחות היבשה הייתה מהוססת ובלתי ממוקדת. לאחר שנים של לחימה בטרור הפלשתיני, הוזנחו אימוני האוגדות ומיומנות המפקדים לפיקוד מסוג זה הייתה ירודה.
לשאלתנו, מהו לדעתו השוני הבולט בין שתי המערכות בלבנון, השיב סיבוני כי "שתי המערכות סיפקו מבט גם לתפיסות תרבותיות שונות בצה"ל בכל הקשור לתחקור והפקת לקחים. תהליך הפקת הלקחים בעקבות מלחמת שלום הגליל לא היה ממצה ולא סיפק כלים לשינוי הנדרש. בעקבות מלחמת לבנון השנייה הונהג בצה"ל תהליך תחקור עמוק ומקיף בניסיון להבין את מקור הכשלים והליקויים. כתוצאה מכך גובשה ויושמה תוכנית עבודה מקיפה שכללה הצטיידות, אימונים והכשרת מפקדים.
אומנם שתי המערכות בלבנון ביטאו שתי תפיסות אסטרטגיות שונות. אך ייתכן כי שנות השקט כיום מחזקות את ההכרה כי הציווי היה ונותר, שאיום יש לסכל במהירות ובעוצמה שתחדש את ההרתעה לשנים. כאז כן עתה, יש להימנע מהרפתקנות, להכיר במגבלות הכוח ולפעול להשגת קונסנזוס מבית למדיניות בעלת השלכות אסטרטגיות.
