"ריצ’רד השלישי" ו"פרשת פנחס"

קמתי במיוחד ממיטת חוליי כדי להתכבד להיות בין הנוכחים בהצגת הבכורה של ריצ’רד השלישי באולם תיאטרון הקאמרי בצהרי יום ששי האחרון. אני מבקש סליחה מאיתי טיראן, שמשחקו הוירטואוזי לא הצליח להעביר אצלי את כל הפוקוס אל דמותו הכריזמטית של ריצ'רד השלישי, שקטיעת חיי אנשים חפים מפשע זה חלק מהוויית חייו. אני מבקש סליחה, שבאמצעות המשחק הוירטואוזי של אתי טיראן, אני ממקום מושבי באולם, הפלגתי למחוזות רחוקים אלפי מלין וגם רחוקים מאות רבות של שנים. ככל שהעלילה התפתחה מצאתי עצמי בפרשת השבוע הזה - "פרשת פנחס". במהלך ההצגה התהלכתי הרחק מהערוגות, שטיפח בגאוניות רבה ווילאם שקספיר, הרחק מהנוסח העברי הקולח של פרופסור שמעון זנדבנק ורחוק מהבימוי המבריק של הבמאי ארתור קגן. רצח אנשים חפים מפשע על הבמה העביר אותי אל פרשת השבוע, אל פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. להבדיל מסבו, אהרון, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום ". לפנחס יש מזג קנאי ואלים, הוא רוצח את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור. שני אנשים, שעל-פי כל כללי אמות מוסר לא הייתה הצדקה לקטול את חייהם. ברכת הסמכות העליונה פנחס, נכדו של אהרון, נוטל זכות למנות עצמו להיות שופט וגם התליין המוציא לפועל את פסק הדין, הוא הורג זוג מעורב - ישראלי ומואבייה - לעיני כל. לצערי, הוא גם זוכה לברכת הסמכות העליונה על רצח שני בני אדם. הקנאות של פנחס מקבלת הכשר של משה. (במדבר כ"ה 12-13). מעשי הרצח של ריצ’רד השלישי על הבמה כבר הגיעו לזוועה של חנק תינוקות, ואני נודד לטבח ילדי רצפה בת איה על לא עוול בכפם, ואולי העוול היחיד שהם היו בנים של רצפה בת איה מזרעו של מלך אחר, שלא היה לרוחו של המלך דוד. וזאת כשהטקסט המקראי מדביק חטא לאביהם שאול, שמצדיק קטילת חיים של ילדים רכים, ילדי רצפה בת איה. ריצ’רד השלישי כופה עצמו בבהמיות על אישה אלמנה ומקיים איתה יחסי מין, כשגוויית בעלה מהווה מצע למעשה בוטות מינית חיתית שלו. אני נמצא הרחק מההצגה, אי שם בעלית גג אחרת בירושלים, בה מלך בן עמי, דוד מלך ישראל, כופה עצמו בבהמיות חיתית על אשת איש ודואג שבעלה, חייל מצטיין בצבאו, יחזור הביתה כגווית חלל מלחמה. ככל שאיתי טיראן שידר אלי מהבמה את פוטנציאל ההרס הקיים בדמותו של ריצ’רד השלישי אני הייתי עם פוטנציאל ההרס של פנחס בפרשת השבוע. הפלגתי לחוסר הנוחות ממעשהו של פנחס, גיבור פרשת השבוע, למרות שעל-פי פשט הפסוקים, נראה שאלוהים תומך בו. צללתי לברייתא בירושלמי פ"ט, ז', שכבשה אותי, כי דעתה אינה נוחה מהמעשה שעשה פנחס, הטובח ישראלי ומואבייה, שכל חטאם היא אהבה שחצתה גבולות של לאום וגזע. המשכתי עם הפוטנציאל ההרסני שקיים בדמותו של פנחס, שלפי חז"ל היה פנחס הכהן הגדול גם בימי יפתח הגלעדי, ובשל מאבקי שליטה ואגו בין שניהם - לא הותר הנדר, ובתו האומללה של יפתח הוקרבה קורבן חיים. עלומיה הטהורים נקטפו. על הבמה מתבצעים מעשי רצח בעולם רחוק של מאבקי שושלות - בית יורק ובית לנקטר - ואני נודד לעברם של מאבקי שושלת בעולמות תרבות ומסורת, שיש לי יחס חם אליהם, בהיסטוריה של עמי. היו לי הרבה רגעי נתק מההצגה, כי עלתה לנגד עיני גלריה של דמויות בהיסטוריה של עמי - שלא ידעו להתמודד עם שלטון, לא ידעו מה כוחו, לא ידעו להציב את הגבולות ( דומים יותר לריצ’רד השני) וגם היו העתק של ריצ’רד השלישי - אנשים תאבי כוח, רעבים לשלטון, שיעשו כל דבר כדי לזכות בו. פשוט לא בחלו ברצח בדרכם לכס המלכות. ריצ’רד השלישי טובח על הבמה ואני יושב באולם וכואב את התרגום האלוהי שתירגם פנחס - לצערי, קיבל את ברכת משה - שהכרחי להרוג את מי שקיים יחסי אישות עם מואבית. ברית השלום אך אם אצל וויליאם שקספיר לא קיבלתי קמצוץ של נחמה ורגיעה בסיומה של ההצגה, הרי בפרשת השבוע מצאתי נחמה, כאשר אלוהים נותן לפנחס בפרשת השבוע את "ברית שלום". אני רואה בהוראה בפרשת השבוע - "הנני נותן לו את בריתי שלום" - לפיה אנו מחויבים לראות את הסכנה הטמונה בקנאות המתירה להרוג. ואני מייחל, שנשכיל לשמור על חלקנו ב"ברית השלום", ללכת בדרכו של אהרון, סבו של פנחס, להיות תמיד "אוהב שלום ורודף שלום". ולסיום, רוצו לראות את "ריצ’רד השני", ואת "ריצ’רד השלישי". אסור להחמיץ את שתי ההצגות המועלות באלו הימים בתיאטרון הקאמרי.