והאמת נעדרת

וכך בפרשת טלנסקי: כבודם קבעו מפורשות שאדון טלנסקי העניק לאולמרט כחצי מיליון דולרים במשך שמונה שנים. עו"ד אורי מסר העיד בפני כבודם, שקיבלו עדותו, כי טלנסקי שילם 380 אלף דולר לכיסוי חובות של אולמרט, ומעולם לא הוחזר לו סכום עתק זה. השופטים קבעו שטלנסקי שילם 4,700 דולר באוקטובר 2005 על שהייתו של אולמרט במלון ריץ' קרלטון, במסגרת נסיעה פרטית. ועוד קבעו, שטלנסקי העניק לאולמרט 15 אלף דולר ברחוב, ובסך-הכל עברו כחצי מיליון דולר מיד ליד. את כל זה אמרו השופטים עצמם, ואף על-פי כן לא זרקו לכלא את הנוכל הסדרתי הזה. הם ניסחו מחדש את עקרונות תורת ההיגיון, והאמת שוב נעדרת. השופטים גם קבעו שהקולגה והשותף אורי מסר החזיק עבור אולמרט בנק פרטי סודי, לתוכו וממנו נכנסו ויצאו כספים, ושבשיא פעילותו נאגרו בו 350 אלף דולר. עוד קבעו כבודם שאולמרט לא דיווח למבקר המדינה על כספים אלה, אף שגלוי וידוע שמיניסטר בישראל חייב להצהיר על כל רכושו וכמובן על היקף כספו. ועוד קבעו כבודם כי אולמרט שיקר בחקירתו, בשעה שהכחיש דבר קיומו של הבנק הסודי הפרטי שלו. אך למרות זאת לא ראו בכך מעשה פלילי. על כגון דא נהג אריאל שרון להטיח במספרי המעשיות שלו: "תגידו, אתם השתגעתם?". אם כך עובד הראש המשפטי שלכם, פני הדור, כי אז אנו מתקרבים בצעדי ענק לבואו של בן דוד. פני הדור כפני הכלב, והאמת ממש נעדרת, ומשיח בן דוד או-טו-טו מגיע. העיוות הזה חוזר אצל אולמרט פעם שנייה. גם במשפט החשבוניות הפיקטיביות, שבהן הואשם בהיותו גזבר הליכוד יחד עם עוד עשרות אנשים, הורשעו כולם בדין, פרט לאולמרט שיצא צח כבדולח, מחמת הספק. גם כאן היה אקדח מעשן בידי השחקן הראשי, אבל לגביו, למרות העדויות המרשיעות, נמצא 'ספק סביר' אם האקדח המעשן אכן ירה. וכך פסקו כבודם גם הפעם: "קיים ספק סביר באשר להתקיימות היסוד הנפשי (...) למודעות הנאשם לקיומו של קשר סיבתי בין ההימנעות מדיווח על הכספים לבין התוצאה של הנחת דעת מבקר המדינה". במילים אחרות: העובדות נכונות. הן הוכחו על-ידי התביעה. אבל הפרשנות השיפוטית היא אחרת: זה לא מגיע לרף הפלילי. לא היה כאן שוחד, מפני שאולמרט טען שלא חשב שזה שוחד. והשופטים התמימים – אוי, התמימות הנאיבית! - האמינו לו. לבוזגלו זה לא היה קורה.

אין זו הפעם הראשונה שבית המשפט הופך שחור ללבן, בסיועה של מכבסת מילים יצירתית. פעם זה 'היסוד הנפשי', פעם אחרת זה 'ספק סביר' ופעם זו ההמצאה הלשונית המגוחכת: 'אמת לשעתה', שהומצאה לצורך זיכויה של אילנה דיין. בית המשפט המחוזי קבע לגביה כי גיבבה עלילות שווא כנגד סרן ר' והטיל עליה תשלום של 380 אלף שקל, אך בית המשפט העליון ביטל את פסיקת קודמו באמצעות שיטת 'אמת לשעתה'. ושוב האמת הייתה נעדרת. ועדיין בפרשת אולמרט: גם התקשורת בגדה בשליחותה כשרבים מאנשיה חצו את קו האמת והרחיקו לכת בפרשנותם את הכרעת בית המשפט, כאילו האיש אינו אלא דרייפוס בן זמננו, שהרשויות המנוולות ביקשו להסיר מעליו את ראשו. עיתונאים כבדי-ראש התנדבו לשמש יחצניו של אולמרט וטענו שהכרעת הדין הייתה בבחינת 'קלינומט' שהסיר מעליו כל כתם. עוד בטרם הסתיימה קריאת הכרעת הדין, וכבר ידעו כולם לפרשן על הישגו הכביר של אולמרט, על תבוסת הפרקליטות, ואפילו על סיכוייו של העבריין לחזור לראשות הממשלה. אחד מאוהביו של אולמרט, בריון ורבלי ידוע, הציע לפרקליט המדינה לדור להתאבד, לנוכח הכרעת הדיון. מי שצריך אולי להתאבד הפעם, הם חברי להקת הפרשנים שעיוותו בזדון לב את העובדות שעלו מהכרעת הדין. עיתון 'ידיעות', שהפך עצמו ל'אולמרטון' (את הידיעה הסנסציונית על הגשת כתב אישום ראשון בהיסטוריה נגד ראש ממשלה בישראל, הם קברו בעמוד 14 למטה), פירסם למחרת הכרעת הדין כותרת ראשית באותיות ענק, בת מילה אחת: "הזיכוי", ומתחתיה חמש פרשנויות חד-צדדיות בעליל, כאילו האיש באמת יצא צדיק. בגידת התקשורת בשליחותה, כשהיא מסרבת לתת לעובדות לפגוע במשאלות לב ובניתוחים מופרכים עד הזויים, מזכירה שוב שפני הדור באמת כפני הכלב והאמת ממש נעדרת ממנה.

אבל למה לדרוש רצינות ממערכת המשפט ומכלי התקשורת, אם אצל 'פני הדור' ממש, הנשיא שמעון פרס, האמת נעדרת באופן די שיטתי? זכויות רבות צבר האיש בצעירותו, ובהן בניית כוחה הגרעיני (על-פי פרסומים זרים) של ישראל, ותרומותיו בתחומים חשובים נוספים (למשל בניית ההתנחלויות בראשית ימי ההתיישבות), אבל מצד שני הוא אינו מצליח לכבוש את החתרנות הבלתי נלאית, שזיהה אצלו יצחק רבין. למרות מאמציו להיות נשיא ממלכתי (ולכן ביטל השתתפותו בפתיחת האולימפיאדה בלונדון, כדי להימנע מחילול שבת, ועל כך ברכותינו), מתפרצת אצלו מדי פעם חתרנות פרס'יסטית. אדריכל 'התרגיל המסריח' מאחורי גבו של רבין, אסון אוסלו, גם זאת מאחורי גבו של רבין, וחזון הפנטזיה 'מזרח תיכון חדש' (שאכן מתחדש בהידרדרותו לחיק הפונדמנטליזם והאחים המוסלמים), מעד שוב לפני ימים אחדים, כשהציב עצמו באחרונה לצידם של טליה ששון, ד"ר אלון ליאל, גדעון לוי ועמוס שוקן, ושאר צעקני המיעוט השמאלני קיצוני, כשפיטפט עצמו לדעת ושלל את "ההתנחלות הישראלית בשטחים המיושבים בצפיפות באוכלוסיה ערבית". וכך נעדרת האמת אפילו מפיו של 'פני הדור' עצמו. הוא בחר לבטא עמדה של רפיון, ייאוש וחולשת רוח, על פני האמונה בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. העובדה שהדברים נאמרו סמוך מאוד לפרסום מסקנותיו הטריות, המקצועיות, של דוח השופט אדמונד לוי, ולפיהן יו"ש אינם שטח כבוש, וההתיישבות בהם חוקית אפילו מבחינת החוק הבינלאומי, אינה מקרית. בעימות שבין דוח טליה ששון הפרו-פלשתיני, לדוח לוי הפרו-יהודי, בחר הנשיא להתייצב לצד פלג זניח של השמאל הקיצוני. יהיו שיאמרו שמשקלו של הפלג הזה אינו מגיע ל-3% מהאוכלוסיה היהודית, ויהיו שיאמרו שמדובר ב-10%-20%. אבל האין זה מחובתו של נשיא שנבחר בקולות נציגי הרוב הפרלמנטרי של העם, לייצג את הרוב בעם, ולא לחתור תחתיו באמירות תבוסתניות?

האמת נעדרת גם מן המערכה המרושעת, הכמעט מאפיונרית, שניהלו ראשי האוניברסיטאות נגד הצטרפות המרכז האוניברסיטאי באריאל למועדון האוניברסיטאות של מדינת ישראל. לא עניינה אותם העובדה שהאוניברסיטה האחרונה מקרב שבע האוניברסיטות הוקמה בישראל לפני למעלה מארבעים שנה (אוניברסיטת בן-גוריון נוסדה ב-1969), ושמאז גדלה אוכלוסית המדינה ואוכלוסיית הסטודנטים בעשרות אחוזים, אם לא למעלה מזה. במאבקם למניעת ההכרה במרכז באריאל הם שלפו את הנשק הכי שקרי שרק קיים בלקסיקון שלהם: "זוהי החלטה פוליטית", טענו, כאילו שהקמת אוניברסיטות ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע לא הייתה פוליטית פרופר. כאילו שלא ניתנה למרכז באריאל התחייבות לפני חמש שנים, שאם יעמוד בקריטריונים האקדמיים שהוצבו לו במרוצת חמש השנים הללו, יוכר כאוניברסיטה. כאילו ששכחו שלצורך המעקב על התנהלותו האקדמית של המרכז באריאל, הוקמה ועדת מומחים בהרכב שישה פרופסורים מאוניברסיטות שונות, ובתום המעקב העניקה צל"ש, לא פחות, למרכז האוניברסיטאי באריאל: "התיאור היבש של הממצאים... אינו מצליח לבטא את ההתפעלות של כל חברי הוועדה מההתפתחות של המרכז האוניברסיטאי". כאילו שלא ידוע להם שהאוניברסיטה באריאל עמדה בכל הדרישות של פעילות מחקרית ענפה, מספר פרסומים אקדמיים גבוה, מספר רב של פטנטים שרשמה, הפעלת מרכזי מחקר וכינוסים בינלאומיים וכל מה שצריך כדי להפוך אוניברסיטה לאיכותית. כל זה לא עניין את ראשי האוניברסיטאות, שעטפו בהררי מילים את התנגדותם הכמעט מאפיונרית לחלוקת עוגת התקציבים מעתה לשמונה פרוסות במקום לשבע. הכל התחיל ונגמר בכסף, אבל מטעמי יהירות אקדמית העדיפו לעבוד על כולם בעיניים, לגבב כזבים וטענות מצוצות מן האצבע, ולהתרחק מן האמת ת"ק פרסה. מסתבר שאפילו באקדמיה האמת נעדרת, ופני הדור כפני הכלב. אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו בן דוד בא, שבו האמת נעדרת ופני הדור כפני הכלב.