מעשה ההצתה העצמית המצמרר של משה סילמן איננו אלא כתב אישום חמור נגד מדינת ישראל, שהפקירה אותו לכל הרוחות. רק מי שניחן בלב של אבן מסוגל להתעלם מהמחאה הלוהטת שלו ולעבור ממנה לסדר היום הרגיל.
אין זאת כי אם המעשה המזוויע הוכיח, פעם נוספת, שרק צעד קיצוני שכזה מסוגל להחזיר לכותרות את ההתעניינות התקשורתית במחאה, שלמרבה הצער דעכה והפכה למשהו שבלוני.
בסך-הכל, משה סילמן הוא קורבן של שיטה אכזרית, שכתשה אותו עד דק. מכוויותיו שלו ניתן להקיש גם על הכוויות שאחזו בכל אותן רשויות שהתעלמו ממצוקותיו - אלה שדחו אותו ב"לך ושוב" במקרה הטוב, ושירדו לחייו במקרה הרע.
לפיד מייצג
יהיו אשר יהיו הנסיבות שהניעו את סילמן להצית את עצמו - אין לראות בהן טרגדיה אישית. בסופו של דבר מייצג הלפיד האנושי שבצלמו את האזרח הקטן, שכמה שלא יעבוד ויזיע, המשכורת שלו תיגמר הרבה לפני סוף החודש. דווקא משום כך לא ניתן, בשום פנים ואופן, להציג את המקרה הפרטי שלו כטרגדיה של איש בודד.
אחרי ככלות הכל, יותר מדי אזרחים בארץ הזאת כבר רואים את עצמם כאילו היו בעצמם משה סילמן. לכולם הרי היו פעם עבודה, בית וחיים, ורק לאחר שקרסו, הם מצאו את עצמם זרוקים ברחוב, ללא פרנסה ולעיתים גם ללא פת-לחם.
מודל לחיקוי
במרוצת הימים האחרונים הפך המעשה של סילמן מודל לחיקוי אצל מיואשים נוספים ברחבי הארץ, שניסו גם הם להצית את עצמם. בסיפור שלו הם לא ראו אלא את הסיפור העצמי שלהם ולא מצאו דרך אחרת כדי לבטא את זעמם על המצוקה הקשה שנפלה בחלקם ועל זו שנפלה על אוזניים ערלות.
הגיעה העת שהרשויות המוסמכות ישיתו את ליבן למצוקות האלה, שמיום ליום רק הולכות וגוברות, ובלבד שמעשהו הנורא של משה סילמן לא יחזור על עצמו. זו בהחלט גם השעה לקבוע בשטח שמה שהיה - שוב לא יוכל להיות, אם להסתמך על דבריו של שר השיכון,
אריאל אטיאס.
