הדירות הזדקנו, הדיירים בהם הזדקנו, נושאי התחזוקה של מה שנותר הוא בבחינת תעודת עניות לנו כחברה, ולמי שהוסמך לכך על-פי החוק חברת "עַמִּידַר", (סליחה, חברת "עַמִּי לֹא דַּר כָּאן").
את המציאות הכאובה הזו מוביל במיוחד ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שמתנגד נמרצות לחוק הדיור הציבורי. כתב האשמה אינו צריך להיות מופנה רק כלפי בנימין נתניהו, אלא גם לחותמות הגומי - ישראל ביתנו, ש"ס, עבודה וקדימה, שסייעו בקבורת חוק הדיור הציבורי בחוק ההסדרים.
מה שנותר הוא תקציב אחזקה לפיל הלבן בדמות החברה "עַמִּי לֹא דַּר כָּאן". אם פירורי אחוזים - ממה שהושקע בלשכות מפוארות, בסולמות שכר למנהלים ובצי רכבים למנהלים - היה מושקע בתחזוקת הבניינים הנוטים ליפול ומשדרים עזובה מצמררת, אולי היה בא מזור זעיר למראות הקשים של דירות, שכל מהנדס אחראי היה חותם צו הריסה על חלקן הגדול.
התופעה החמורה היא שמספר הדירות בדיור הציבורי ירד רק בעשרים השנים האחרונות בלמעלה מ-60% ולא נבנתה אף לא דירה אחת.
למעשה, ממשלת ישראל היא עבריינית חוק. על-פי חוק הדיור הציבורי היא הייתה צריכה לבנות דירות חדשות לזכאי דיור ציבורי רק בכסף, שהועבר לידיה ממכירת הדירות על-ידי "עַמִּי לֹא דַּר כָּאן" ויתר החברות לדיירי הדיור הציבורי משנות החמישים והששים.
המכירה הסתכמה ב-4 מיליארד דולר, שיועדו על-פי החוק רק לבנייה חדשה לזכאי הדיור הציבורי. ארבעה מיליון דולר התאיידו באוויר, אף לא דירה אחת נבנתה.
משרד השיכון על שריו שהתחלפו, עַמִּידַר וְעַמִּיגוּר (עַמִּי לֹא גָּר כָּאן) לא פצו פה, לא העלו על סדר היום את פשר היעלמות הכסף, שהמחוקק קבע שיועד אך ורק לדיור הציבורי. כן, שרי השיכון לדורותיהם נושאים באחריות להתאיידות 4 מיליארד דולר, שהועברו לשלל יעדים אחרים, שמילאו את החורים בכיסי התקציב.
לצערי, את העוול הזה תקפו כמעט כל שבוע במליאת הכנסת במשך כעשרים שנה רק מספר מצומצם של חברי כנסת, שלא הצליחו להרעיד את אמות הספים של סדר היום הציבורי.
הממשלה התמידה להוריד בבוטות גסה כל הצעה לסדר היום כדי לא לדון בהתאיידות כספי מכירת הדירות, ואי הפניית הכסף ליעד לו הוא נועד. בין המעטים שיצאו נגד אי יישום חוק הדיור הציבורי נפקד מקומו של הימין, למרות שהימין ניזון מהציבור הזכאי לדיור ציבורי.
הצעות לסדר היום
בעזרת נְכָדַי, עברנו על כל ההצעות לסדר היום בנושא הדיור הציבורי בעשר השנים האחרונות. שיאן המצליפים בנושא הוא חבר הכנסת לשעבר רן כהן (מרצ). תמיד הצעותיו נדחו על-ידי הרוב הקואליציוני של ממשלות ליכוד, קדימה וגם כשהעבודה הייתה שותפה בממשלות ישראל.
וכאן מוכנה הפתעה לקוראים. הטענה השכיחה, שחברי הכנסת הערבים אינם מתעניינים בנושאים הנוגעים לכלל החברה הישראלית. אם כן, את רן כהן (מרץ) כנראה לא יהיה מי שיוכל להדביק במספר ההופעות בנושאי הדיור הציבורי, גם שהוא כבר אינו חבר כנסת. בשלוש הכנסות האחרונות מופיעה בעקביות שלישיה של חברי כנסת, שאינה נותנת מנוחה לנושא -
מוחמד ברכה, חנא סוויד, ו
דב חנין (חד"ש). בכנסת האחרונה נוסף גם עפו אגרבייה (חד"ש), גם מקומו של
אחמד טיבי (רע"ם תע"ל) לא נפקד. בכנסת האחרונה חשוב לציין גם את ההתמדה של שני חברי כנסת נמרצים -
אילן גילאון וניצן הורביץ (ממר"ץ). לצערי, היו רק הבלחות מעטות של חברי ש"ס והופעה מכובדת ומרשימה בשבוע האחרון של שר השיכון, אטיאס.
לעומת אפס הופעות בכל הכנסות. בכנסת הנוכחית הימין מיוצג בזירה הזאת - הדורשת לגאול את כספי הדיור הציבורי - אך ורק על-ידי חברת כנסת אחת, שאני חולק לה את כל המחמאות -
אורלי לוי אבוקסיס. לזכותה, כל הופעה שלה בנושא הדיור הציבורי היא עניינית ומגובה בנתונים. לעומתה, מירי רגב ממקדת כל הופעה בהתלהמות צעקנית על גבול ההיסטריה, ולנושא חוק הדיור הציבורי התייחסה רק בשבוע האחרון.
אני מסיים את הכתבה בהבעת משאלה, שחוק הדיור הציבורי - שנקבר בערלות לב על-ידי ממשלות ישראל בחוק ההסדרים - יקרום עור וגידים.
לצערי, כשפוליטיקה של שיסוי והסתה מנווטת את סדר היום הציבורי, אנחנו מתרחקים מהסיכוי, שנראה את חוק הדיור הציבורי חי וקיים, כמו שידעה להפעיל אותו ישראל הענייה בימים קשים יותר לכלכלת ישראל.
