היום כשכולם מדברים על משה סילמן שהצית את עצמו, אני נזכר במי שעשתה מעשה דומה ונשכחה לחלוטין. בגלל שהיא נשכחה ואף אחד לא יכתוב עליה - אני מזכיר.
בימי ההינתקות ראיתי את הישראלים בצידי הדרכים. עוצרים בלית ברירה במחסומים. הישראלים שכבו וישבו ועמדו בנקודות החסימה, מיואשים מושפלים.
אחת מהם, אחת שעצרו אותה במחסום ולא הירשו לה להמשיך הייתה ילנה בוסינובה. לנה בפי חבריה. אישה בת 54.
היא התחילה ללכת ברגל מנתיבות לכיוון כיסופים, והגיעה עד למחסום סמוך לעיר. השוטרים אמרו לה: מכאן את לא יכולה להמשיך ללכת. היא ודאי ניסתה להסביר להם, בעברית במבטא רוסי, שעצירה של מפגין ההולך ברגל היא מעשה בלתי דמוקרטי. אני יכול לצייר לעצמי בקלות את הפרצופים הקפואים של השוטרים. הם כבר שמעו דברים כאלה מאה פעמים אבל את מה שהם יראו בעוד רגע הם לא ראו מעולם. לנה הלכה למרחק מה משם, והוציאה שלט נגד ההינתקות. הייאוש היכה בה. האטימות, סתימת הפיות בכל מקום, גרמו לה להתחיל לבצע את התוכנית שהיא הגתה עוד קודם: אם שום דבר לא יעזור, היא תנקוט בצעד מחאה קיצוני, מזעזע, היא תצית את עצמה. מה שקרה מעתה ניתן להרשם רק במילים יבשות: שפיכת הנוזל הדליק על עצמה, הצתת הגפרור, והאש הגדולה. השוטרים רצו לעברה. מצלמות טלוויזיה לא היו שם, ולכן זהו כמעט "לא אירוע". אבל לא ייתכן שרק הטלוויזיה תקבע את הזיכרון.
היא הובלה לבית חולים. בדרך, תוך כאבים גדולים אמרה שהיא הציתה את עצמה במחאה נגד ההינתקות המסוכנת. לאחר ניסיונות טיפול בבית החולים במשך שבועיים היא הלכה לעולמה.
בשנותיה בארץ חיה לנה בקדומים. בהשכלתה היא מהנדסת-פיזיקאית. בארץ, היא עבדה בבית סיעודי בקדומים.
ראיינתי אז את דניאלה וייס, יו"ר המועצה של קדומים: "את לנה הכרתי. היא הייתה שותפה כל הזמן בכל ההפגנות. לא הייתה נסיעה, מחאה, כינוס שהיא לא הגיעה אליו. אישה אסטתית, נאה, לבושה בטעם טוב, אלגנטית, בעלת סבר פנים נעים. את עולמה הפנימי לא הכרתי, היא לא חשפה אותו, בכל אופן לא בפני, הן בשל קשיי שפה, והן בגלל המקומות בהם נפגשנו. כשרואים בן אדם בעיקר במחאות ובהפגנות רואים רק צד אחד שלו. אבל ברגע ששמעתי את הידיעה הנוראה: 'אישה מקדומים הציתה את עצמה' ידעתי מיד שזו היא. למה? בגלל שהיא לקחה את המאבק לקצוות. היא הביאה איתה תפישה שמחאה מגיעה עד כלות".
אליקים העצני הציע להקים אנדרטה לזיכרה. אמרה לי אז דניאלה וייס: "כראש מועצה אני לא חושבת שזה יתקבל בחברה הדתית. קברנו אותה בכל האהבה אליה, ובכל הכבוד. קברו אותה בתוך הגדר. כולנו מבינים שהטירוף של השעה יצר טירוף של מצבים, אבל לי יש את המוסרות של התפיסה הדתית".
יצחק משורר, קרוב המשפחה שלה מקדומים סיפר לי כאשר ביקשתי ממנו לתאר את ילנה כאדם:
"לנה נולדה ברוסיה, וחיה כמעט כל חייה באודסה. היא גמרה את לימודיה באוניברסיטה ברוסיה, ואז החלה להתקרב לחוגים של מתנגדי המשטרה הסובייטי, מה שנקרא דיסידנטים. היא לחמה למען זכות עלייה לארץ ישראל אבל הקבוצה של האנשים האלה גם עשו פעולות נגד הממשלה רוסית במטרה לגרום שתהיה ברוסיה יותר דמוקרטיה. לנה עשתה הרבה פעולות בעד זכויות אדם, זכויות עובדים. באחד המקרים היא עשתה שביתת רעב. זה היה כאשר רצו לסגור מפעל, מה שהיה גורם עוול עצום לאלפי עובדים. אתה צריך להבין שמפעל ברוסיה איננו כמו בארץ. המפעלים שם הם גדולים, ויש כמה אלפי אנשים בכל מפעל. בארץ תדירן ותעש נחשבים מפעלים גדולים מאוד, ברוסיה מפעלים כאלה הם מפעל רגיל. ילנה הלכה וישבה שם בשביתת רעב. היא אפילו הצליחה, הצלחה לפחות זמנית. דחו את סגירת המפעל, ואחר כך עשו את כל המהלך לאט ובהדרגה, מה שעזר מאוד לעובדים. זוהי לנה, זה האופי שלה. היא עשתה גם הרבה כדי לתמוך בסופרים ועיתונאים בעלי חשיבה עצמאית. עיתונאים פרוגרסיביים. ברוסיה זה כמו כאן, לא כל כך אוהבים אנשים שמדברים אמת.
"בסופו של דבר היא עלתה לארץ. בארץ, לנה ראתה חשיבות גדולה לשידורי הרדיו בשפה הרוסית - שידורי רדיו רק"ע של
קול ישראל. סיפר יצחק משורר: "היא כתבה ופרסמה מכתב פתוח לשרון, ובו דרישה בנושא הזה, שהיה יקר לה. היא ביקשה שברדיו רק"ע יהיו יותר שעות שידור לאנשים שרוצים ללמוד על יהדות. לא רק ללמוד עברית, אלא גם ללמוד על התרבות שלנו, על המורשת שלנו. היא חשבה שברדיו רק"ע צריך לשדר יותר שעות עבור מאזינים דוברי רוסית ששומרים מצוות.
לא הקשיבו לה, ואחרי שאיש לא ענה, היא החליטה לעשות שביתת רעב מול משרד ראש הממשלה. נסענו אליה וביקשנו שתפסיק. אמרנו לה: איש עוד לא מכיר אותך, ואיש עוד לא שומע לך. אבל היא המשיכה תקופה ארוכה".
ידידתה של לנה, העיתונאית אסיה אנטוב, תושבת קרני שומרון, סיפרה לי אז: "זהו המשך המסורת המפוארת של לוחמים בעד זכויות אדם. בשבילנו, הקהילה הרוסית, מעשה כזה הוא מעשה הרואי. היא הצילה את הכבוד העצמי של העם היהודי בזמן הקשה כך כך שעובר עליו. היא רצתה שידעו שיש מישהי שעשתה מעשה שמשתווה בעוצמתו לגובה הטרגדיה שקרתה לנו. זהו מעשה שמראה שהעם לא יתן לעשות איתו כל דבר, וכי מול דיכוי לא כל האנשים יישארו בשקט. זוהי תשובה בגודל של האסון. זוהי מסורת מחאה שהייתה ברוסיה. היו עוד כמה מקרים של הצתה עצמית במטרה לזעזע את השלטון ואת הציבור. דברים כאלה נעשו גם בעד הזכויות הלאומיות של ליטא, של אוקראינה ובעד העלייה לישראל".
"תשמע", אמר לי אז יצחק משורר, "אנחנו אנשים שמתכוונים למה שאנחנו אומרים. בישראל יש הרבה שמדברים ולא עושים. אנחנו, יהודים מרוסיה, מדברים קצת פחות, ועושים יותר. אם אנחנו אומרים שנלך עד הסוף, אנחנו מתכוונים לזה. לנה התכוונה לזה. ואתם צריכים להבין שאנשים כמו לנה עומדים מאחרי הרעיונות שלהם וההבטחות שלהם למצפונם ולחברה".
הישראלים הוותיקים, אם לשפוט מהתקשורת, קיבלו אז את הידיעה על ההצתה העצמית של לנה בתערובת של התעלמות ודחייה. 338 תגובות היו לידיעה על השריפה העצמית של ילנה בווי-נט. רובן שחורות מרוב משטמה ועוינות.
עכשיו, מול ההצתה של משה סילמן, רק מעטים נזכרו שכבר נעשה מעשה כזה בישראל. הנה ההזדמנות שלנו להזכיר.