גיבורת המחזה שכתב ריצ'רד אייר על-פי ספרה של ג'ניפר דאוסון, היא ג'וזפין, סטודנטית לתואר שני, צעירה בת 23, שכל בעייתה היא שהיא רואה לפעמים חרקים וחיות סביבה, מה שגורם לה לנוע כשידיה חגות סביב פניה בתנועות עדינות ביותר. היא גם סובלת מפרצי צחוק בלתי מוסברים על-ידי הסובבים אותה -כשהכוונה היא לאמה, שהיחס ביניהן הדוק ולוחץ מדי. יתכן שזו הסיבה לסימפטומים הללו. ג'וזפין (נוי הלפרין העדינה והרגישה) מאושפזת בכפייה, אך לאור המימצאים שהיא בעצם נורמטיבית - עומדת ועדה לבחון את שחרורה מהמוסד. מחלון חדרה במוסד היא רואה שמציצים פני בחור. אלסדייר (דורון רכליס המצוין, שחקן עם נוכחות מרשימה באיכות משחקו, קולו ותנועתו, והקסם הטבעי שלו) מאושפז לטענתו, בגלל אין אונות גברית, "בעיות עם נשים" כפי שהוא מגדיר זאת. את שלוות המטופלת מפריעה מדי פעם משוגעת אמיתית, אפרת שנפ המשכנעת להפליא, עם שריטות משלה. נוקשותה מדגישה את רכותה של ג'וזפין. העולם כבית משוגעים ביקורה של חברה מהאוניברסיטה, הלנה (נעמה חזון הג'ינג'ית הטמפרמנטית), חושף את העובדה, במונולג הבלתי פוסק שלה, שהיא-היא המטורללת, ולא זו המאושפזת. הסצינה שלה בעלת משקל רב ומוכיחה את שנאמר קודם לכן - על העולם כבית משוגעים. מה שמדהים הוא, כיצד נערה מופנמת וחסרת יכולת ליצור קשר עם הזולת כמו ג'וזפין, מצליחה להיפתח רגשית וליצור קשר מיני ורגשי עמוק עם אלסדייר, ובנוסף והכי חשוב - הוא מצליח לשחרר אותה מהתלות בדמותה של אמה, שלמרות שנפטרה לא מכבר - היא כעצם בגרונה, ומונעת ממנה בתת ההכרה להתחיל לחיות. כך שנוכחותו של הגבר המושך, הסימפטי, שבשיא הסבלנות ובמינונים קטנים, חודר לאט לאט לתוכה, מצליחה, אם אפשר לנתח זאת כך - להחזיר אותה לנורמלי. לראשונה אנו רואים אותה מלבלבת כמו פרח שנפתח. מי שמצליחה להרוס כל חלקה טובה, ולבטל במחי יד אחת את ההישגים שרכשה הנערה בסנטוריום, לאור הניסיון והרעות עם הגבר - היא האחות המטפלת (שירן גרוס, שעושה את תפקידה בצורה מעולה). היא עצמה מתוודה לפני ג'וזפין, במסגרת הקשר החם שהיא יוצרת עמה, שלמעשה, אף היא עצמה בתוקף תפקידה, כלואה כאן במוסד, ואינה יודעת כבר מה זה חיים בחוץ. וכשהיא נוכחת בהתפתחות החיובית שחלה אצל הנערה - היא הורסת הכל במחי מילה אחת, כשהיא מטיחה בפניה שהוא בסך-הכל מניאק, וניצל אותה מינית. בכך היא שוברת את כל הכלים. בימויו של יגאל זקס, שגם אחראי על העריכה המוסיקלית היפה, עיצוב התפאורה התכליתי של אבי שכוי, התאורה הנכונה של רועי מליח רשף, עיצוב התלבושות של קארין דוד וההקפדה על הדרכת הטקסט של דפנה מרסר שתרגם איתן בלום - עושים מהצגה קאמרית זו, כרטיס כניסה משובח לעולם התיאטרון בחוץ, עבור אלה שבעוד שבועיים יהיו כבר בוגרי מחזור נ' של בית צבי. הערה קטנה: לו קוצרה במעט ההצגה, לא היה הקהל מתייגע. ואם תחפצו לדעת את פשר השם - לכו לצפות בהצגה המעניינת הזו.