שלא כדרכי, אפתח בבדיחה ערבית, כי בעולם הערבי (ואולי לא רק בו) אנשים מספרים את האמת על המציאות באמצעות הבדיחה. אקדים ואומר: בערבית אומרים "נשק הרס טוטאלי" במקום "נשק להשמדה המונית".
הבדיחה מספרת על הנשיא ג'ורג' וו. בוש ששלח בשנת 2003 משלחת לחפש "נשק הרס טוטלי" בכל העולם הערבי, ונתן לחבריה אישור לחפש בכל מקום. המשלחת הסתובבה שנה שלמה בכל רחבי האזור, ולא מצאה שום "נשק הרס טוטלי". אנשיה חזרו לוושינגטון, באו למשרד הסגלגל בבית הלבן, ואמרו לבוש: "נדדנו בכל רחבי המזרח התיכון, חיפשנו בכל מקום ולא מצאני נשק הרס טוטלי". שאל אותם הנשיא: "מה כן מצאתם?" ענו לו חברי המשלחת: "הרס טוטלי".
המסקנה מהבדיחה היא שהעולם הערבי אינו זקוק ל"נשק הרס טוטלי", שכן גם בלעדיו האזור הרוס טוטאלית. המצב של סוריה בימים אלה ממחיש מצב זה, ובשידור חי. כשנשיאים טובחים את אזרחיהם באלפיהם, כשבירותיהם משמשות להם זירה למלחמה נגדם, כשצבאות של מדינות נלחמים נגד עמיהן, כשכבוד האדם נרמס בראש חוצות וכשכלכלות המדינות קורסות, העולם הערבי נמצא במצב מתקדם של קריסת מערכות - הרס טוטאלי.
סוריה של אסד, חאפז ובשאר, רקמה לעצמה תדמית של מעוז הלאומיות הערבית, מצודת הדבקות באינטרס הערבי ופלוגת החוד של המאבק הערבי נגד המערב בכלל ונגד ישראל בפרט. עתה, כשכל כוחו הצבאי של השלטון הסורי מופנה נגד אזרחיו, מתברר שהתדמית הייתה כקצף על פני המים, אצטלה עלובה לדיקטטורה אפלה שהשתמשה בישראל כדי לכסות על האמת המרה: האויב האמיתי, הגדול, המאיים של המשטר היה העם הסורי, אשר מעולם לא נתן לו לגיטימציה.
המצב בסוריה מתדרדר במהירות, והמדינה מתפרקת, פשוטו כמשמעו. הבקיעים במערכת השלטונית הולכים ומתרחבים. שגרירים, גנרלים וחיילים עורקים, סניפים של מפלגת הבעת' מודיעים על הינתקותם מהשלטון, היועצים הרוסיים נמלטים על נפשם, ויותר ויותר משתלטת על סוריה התחושה שהעסק נגמר. לא אסד, אלא סוריה; לא השלטון אלא המערכת. המדינה מתקרבת לקריסת מערכות ושקיעה לביצה טובענית של דם, הרס ודמעות, שרק ריבון העולמים יודע איך תצא ממנה.
מאות מיליציות והיד על ההדק נטוייה
הכוח העיקרי הלוחם נגד המשטר הוא "הצבא הסורי החופשי" האמור לפעול בפיקודו של אל"מ ריאד אלאסעד שערק מצבא אסד. אך למרות מאמציהן הרבים של טורקיה, סעודיה, קטר, ירדן ואולי גם של מדינות מערביות לאחֵד את הצבא הסורי החופשי ולארגנו, זהו אינו אלא קובץ בלתי מלוכד של מיליציות מקומיות, שהתיאום ביניהן רופף. הוא לוחם היטב בשטח בנוי, ומשתמש באוכלוסיה כמגינים אנושיים. צבא השלטון אינו מבחין בין לוחם ואזרח, ורוצח המונים במטרה לחסל כמה לוחמים שאולי מסתתרים ביניהם. שני הצדדים שקועים עד אוזניהם בהפרת זכויות-אדם, ופועלים בנחישות וללא רגישות, מתוך תפיסה כי "במלחמה כמו במלחמה".
אלא שהצבא הסורי החופשי אינו הגורם היחיד במגרש האנטי-שלטוני. ניתן להבחין בשלושה סוגי כוחות נוספים.
האחד הוא מיליציות איסלאמיות מקומיות, הפועלות על-פי המתכון של סלפיה ג'יהאדייה - דבקות דתית מירבית משולבת במלחמת קודש ללא מגבלות נגד "השטן", כלומר אסד ושלטונו. נראה שקבוצה כזו ביצעה את הפיגוע שבו חוסלו ראשי הביטחון בדמשק ב-18.7.12, והוּכחה בו יכולת טכנית, מבצעית, ארגונית ומודיעינית גדולה מאוד.
אנשי הקבוצות הללו הם סורים מקומיים היודעים היטב להשתלב באוכלוסיה ולפעול מתוכה. בכל עיר סונית פועלת לפחות קבוצה אחת כזו, ובסך-הכל פועלות כיום בסוריה עשרות קבוצות כאלה. המטרה ארוכת הטווח של קבוצות אלה היא הקמת אמירות איסלאמית שבה תיושם ההלכה (השריעה) האיסלאמית במלוא חומרתה. שמות של מיליציות כאלה הן "כַּתַאאֶ'בּ אלצַחָאבַּה" (גדודי חברי-הנביא מוחמד), "כַּתִיבַּת אַחְרָאר פֻרָאת" (גדוד החופשיים של הפרת), שהיא חלק מ"לִוָא צֻקוּר אלשַהְבָּא" (חטיבת העיטים של חלבּ), "לִוָא אלחַקּ" (חטיבת הזכות / האמת / האל), "כַּתִיבַּת צַוְת אלחַקּ" (גדוד קול הזכות / האמת / האל), "כַּתִיבַּת אַחְרָאר אלשָאם" (גדוד החופשיים של סוריה הגדולה). שמות אלה נושאים משמעות מסורתית-דתית רבה בגוון סוני.
הסוג השני הוא זרים, מוסלמים סונים, שהסתננו לסוריה דרך עירק, ירדן, טורקיה ולבנון, הנושאים את השם הגנרי "ג'יהאד גלובלי" או "אל-קאעידה". אלה הם טרוריסטים חסרי בית, המסתובבים בעולם המוסלמי במקומות שאין בהם דין ודיין, ומשתתפים בג'יהאד נגד הכופר המקומי. מקורם של רבים מהם בסעודיה, תימן, האמירויות, אלג'יריה, לוב ומצרים, אבל יש גם נוכחות של צ'צ'נים, טטארים, בוסנים ומעט אפריקנים. הם בולטים בשטח, ולכן הם פועלים בקבוצות קטנות ונפרדות, באזורים בנויים שננטשו כשהאוכלוסיה המקומית נמלטה מהם בגלל המלחמה. הניסיון המבצעי שרכשו בזירות הקודמות והעובדה שאין להם מה להפסיד, הופכים אותם למסוכנים במיוחד.
הסוג השלישי הוא מיליציות מקומיות הבנויות על בסיס שבטי, שנועדו להגן על הכפר או העיירה שבה מתגורר עדיין השבט. למיליציות אלו אין אידיאולוגיה רעיונית כלשהי, וסיבת קיומן הוא הגנה על אוכלוסיית הכפר מפני כל ניסיון לפגוע בו - הן מצד צבא השלטון והן מצד צבא סוריה החופשי. בסוריה פועלות מאות מיליציות כאלה, בדרך כלל באופן הגנתי. יש להן נוכחות גדולה בחַסַכַּה, האזור הכורדי שבצפון מזרח סוריה ובאזור דיר א-זור המזרחי, המיושב בבדווים.
הנשיא מת, יחי האמיר החדש!
בסך-הכל פועלות בסוריה מאות קבוצות לוחמות, כולן נגד השלטון, אבל גם בינן ובין עצמן. הפירוד והמחלוקת מחלישים אותן, אך גרוע יותר, שגם לאחר שמשטרו של אסד יקרוס, המיליציות הללו ימשיכו להילחם זו בזו, בשל האג'נדה השונה והמטרות המנוגדות שלהן: מיליציה של כפר נוצרי תילחם כל עוד רוחה בה נגד מיליציה סלפית ג'יהאדיסטית, כדי להגן על בני הכפר מפני חרב האיסלאם. הנוצרים בסוריה יודעים היטב מה קרה לאחיהם בעירק, מה קורה להם במצרים, בעזה ובכל רחבי העולם האיסלאמי, ובשלב הזה הנוצרים בסוריה - המהווים 3 עד 5 אחוזים מאוכלוסייתה - נשארים בה.
במקביל, מסתמנת תופעה שעמדנו עליה מאז החלו המהומות בסוריה במרס 2011: עליית המרכיב העדתי, שהושתק כל השנים. כיום ברור שכאשר יקרוס המשטר, העלאווים המתגוררים בערי הסונים - דמשק, חומס, חמאה, חלבּ ואחרות - ייאלצו להימלט על נפשם. מי שיישאר עלול להישחט תוך קריאות "אללה אכּבר" של השוחט וחבריו. מזה חודשים העלאווים מזרימים נשק ותחמושת להרי אנצאריה במערב המדינה, על-מנת שיוכלו להגן על האזור שבו התגוררו בעבר כמוקצים מחמת כפירה, עד שהמנדט הצרפתי השליט אותם על האחרים, במטרה לרדות בהם "בלי בג"ץ ובלי בצלם". העלאווים כבר החלו לסלק מערי החוף - לטקיה, טרטוס ובניאס - את הסונים שעברו אליהן במהלך עשרות השנים האחרונות כדי לעבוד בהן. מדובר במעין "טיהור דתי", שנועד ליצור לעצמם מדינה עלאווית הומוגנית, סוּנִי-רַיין.
הכורדים משתלטים על אזורים נרחבים במחוז שלהם בצפון מזרח סוריה, תוך שהם נעזרים באחיהם המתגוררים בכורדיסטן העירקית, ונראה שגם באחיהם בטורקיה. למרביתם אין אזרחות סורית בשל טענת השלטון שהם פולשים מטורקיה, וסוריה לא הכירה בהם אפילו כקבוצה בעלת לשון לא ערבית הזכאית לקיים בתי ספר משלה באזורי מגוריה.
הדרוזים בדרום סוריה, מתגוררים בג'בל אלדרוז, הר הדרוזים, מחוז געשי מכוסה בסלעים אדירי ממדים, הקרוי על שם בירתו סווידא. המנדט הצרפתי כפה עליהם להצטרף לסוריה במלחמה עקובה מדם שהחלה באוגוסט 1925. כדי להחביא את זהותם הדתית הנפרדת, החליף המשטר הסורי את שם ההר לג'בל אלערבּ, "הר הערבים", אך הדרוזים נשארו נאמנים לזהותם ולמסורתם השבטית, וייתכן מאוד שגם הם ינסו להקים לעצמם מדינה נפרדת.
הבדווים המתגוררים במחוז המזרחי דיר א-זור מעולם לא חיבבו את תושבי הערים, בשל תרבותם השונה. סביר להניח שגם הם ישאפו להקים לעצמם יחידה מדינית נפרדת. בין שתי הערים הראשיות, דמשק וחלבּ, מעולם לא שררה אהבה גדולה, ולכן יש אפשרות כי שני המרכזים הללו ישאפו להיפרד זה מזה לאחר שסוריה תתרסק.
העתיד של סוריה יזכיר את העבר של יוגוסלביה, כמו גם את ההווה של עירק ולבנון, שכן בעיות היסוד של המדינות הללו קיימות גם בסוריה. תהליך התייצבותם של החלקים הנפרדים כיחידות מדיניות ושלטוניות לגיטימיות יארך שנים, שבמהלכו יישפך דם רב בסכסוכים לא סוף בין קבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות.
אשליית הפטריוטיות הסורית וחלום הלאומיות הערבית, שהפכו לסיוט מדמם במהלך "האביב הערבי", מתנפצים אל קרקע המציאות הקבוצתית הבדלנית, החיה ובועטת ברחבי המזרח התיכון.
הנשיא מת, יחי האמיר החדש!