הימים שבין נחם לנחמו, בין תפילת "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים" שנאמרה בתשעה באב, לבין נבואת "נחמו נחמו עמי" שנקרא בבתי הכנסת השבת, ראויים מכל שאר ימות השנה לחשבון נפש לאומי. בדיוק כשם שימי התשובה שבין כסה לעשור מסוגלים לחשבון נפש אישי. אלא שבניגוד לחשבון נפש אישי, המסור בלעדית לאדם ולמצפונו, אמור להיעשות חשבון הנפש הלאומי רק על-ידי האומה כולה, או נציגיה: ראשיה, שריה ושוטריה, והם מנעו ברוב איוולת גם בתשעה באב השנה עליית יהודים להר הבית, אך בה בעת התירו, כמובן, כניסת מתפללים מוסלמים. ושוב הוכח, כי מה שברור למיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, שאמר השבוע בביקור בירושלים, כי "ירושלים היא בירת ישראל" (הייתה זו הפעם הראשונה שמועמד לנשיאות משמיע דברים כה נחרצים) – אינו מובן מאליו ל'ראשיה, שריה ושוטריה'. הם טרם שמעו שאפילו הבג"ץ, מגינם האולטימטיבי של הפלשתינים, פסק ש"לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי" (בג"ץ 2725/93) וחזר ופסק כי "אין ליתן לקהל עויין זכות וטו על הפעלת זכויות יסוד חוקתיות (בג"ץ 3641/03); והם לא הפנימו את דברי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ביולי השנה: "הר הבית הוא חלק משטחה של ישראל ולכן חל עליו הדין הישראלי".