שתהיה לך שנה משעממת

מאה זה המקבץ המאה, שאני כותב בענייני דיומא. כשהתחלתי לכתוב את מקבציי, לא האמנתי, שאוכל לדבוק במשימה. אהרן בכר ע"ה, חונכי הראשון כעיתונאי, אמר תמיד שכתיבת טור שבועי היא משימה קשה; ולמען האמת, גם אני חשבתי כך. אלא שכמו שאני אומר לחבריי הזרים, אצלנו הסיפורים מתרוצצים חופשיים ברחובות, ומה שכאן לא נכנס לעיתון יכול להיות כותרות ראשיות בכמה וכמה עיתונים בכל מקום אחר, לצערי. כשהכותרת בחדשות ישראל תהיה על טיפול נגד עש (חלום בהקיץ) - סימן שהפכנו למדינה נורמאלית. או, כפי שמברכים הסינים לראש-השנה: שתהיה לך שנה משעממת. זהו, אנחנו בני מאה, ודוהרים קדימה. קיגן איננו למרות שלא שירת יום אחד בצבא, עקב נכותו, הבין ג'ון קיגן בענייני צבא יותר מאחרים, שהתהדרו בברזליהם ובניסיונם הקרבי. בגיל 78, שבע מחלות, הוא נפטר בסוף השבוע שעבר, והותיר בעיזבונו יותר מעשרה ספרים שכתב. קיגן היה העורך לענייני צבא בעיתון דיילי טלגרף הבריטי, לאחר שפרש לגמלאות מתפקידו כפרופסור להיסטוריה צבאית באקדמיה הצבאית המלכותית הבריטית בסאנדהרסט. קיגן שילב בכתיבתו היכרות עמוקה עם ענייני צבא, דאגה כנה לאדם שבתוך המלחמה, השכלה רחבה מאוד, הומור וידע רב. הוא היה היסטוריון בנוסח הישן - סופר מעולה, שכתב היטב על עובדות ועל אירועים ולא רק רשם אירועים ופרטים. בספריו דן קיגן בנושאים חשובים בהיסטוריה צבאית. אחד החשובים בהם - למרות שטוענים, שחסר את העוצמה הקיגנית - הוא ספרו על המודיעין (2003), שבו תמה קיגן מדוע לא הצליחו ארגוני המודיעין הצבאיים להשפיע על ניהול הקרבות. כלומר, קיגן רלוונטי לנו, גם אם כתב על היסטוריה אירופאית, או על היסטוריה עולמית - גם בדוגמתו האישית, שאפשר להבין היטב בצבא גם מבלי לאכול מנות קרב, או לעשות פזצט"א. חבל על דאבדין דלא משתכחין. שליח הפריץ ליאון פאנטה, הצד הנחמד של שלטון אובמה, הגיע ארצה, כדי לוודא, שביקור מיט רומני לא יעשה לפריץ יותר מדי נזק אלקטוראלי לקראת נובמבר האיום, שבו יקבעו אזרחי ארצות-הברית האם הם רוצים להשאיר בבית הלבן תועמלן איסלמיסטי, שינהיג בארצם קוואזי דיקטטורה שמאלנית. המכה האדירה, שקיבל אובמה דווקא כשבית המשפט העליון של ארצות-הברית אישר סעיף בעייתי בחוק הבריאות הדרקוני שלו, מלמדת עד כמה בלתי-רצוי אובמה; ועד כמה הוא מסוכן לחירותם של האמריקנים. אין פלא שקיבל את פרס הנבזה מהפרלמנטרים הנורווגיים. היהודים יצביעו גם עבור אדולף היטלר - בתנאי שירוץ בכרטיס דמוקרטי - אומרת חוכמת רחוב אמריקנית. ובכל זאת, למרות חשיבותו של הקול היהודי, נבחרו ניקסון ובוש האב והבן, ואילו נשיאים דמוקרטיים היו עוינים לישראל - למרות שמנהיגים מקומיים בישראל עדיין מרקדים "מה יפית" לכבוד הנוכלים (עיינו בערכים קארטר, קלינטון ואפילו אובמה). נציג הפריץ בא ארצה, כיוון שביקור רומני הפחיד מאוד את הבית הלבן. זה, כמובן, אינו מחייב אותנו להתרפס בפני הפריץ ובפני שליחו, אלא אם נהנים מזה, או שזה טבענו. לפגישות עם פאנטה הגיעו שליחים ישראלים ממחלקת הרכיכות, שהפליאו בהתרפסותם, והתחרו ביניהם בגמישותם המפליגה על חשבון האינטרסים הישראלים. לאן? התיק של מרילין מונרו נעלם, כנראה, מארכיון הסוכנות האמריקנית לבילוש (FBI). בחמישה באוגוסט ימלאו חמישים שנה להתאבדותה של השחקנית, שהייתה ידועה ביחסיה עם הנשיא ג'ון קנדי ועם אחיו, רוברט. בארכיון הבולשת הפדרלית תויקו המעקבים אחרי מונרו וההאזנות לטלפון שלה תחת הסעיף "ריגול נגדי", אך בקשה של סוכנות הידיעות "אסושייטד פרס" לקבל את התיק - לפי חוק חופש המידע (FoIA) - נענתה בשלילה. התיק איננו, הודיעה הבולשת אחרי תשעה חודשי חיפוש. נעלם. גם בארכיון הלאומי (NARA) במרילנד אין שמץ למסמכים הללו. גרסה מצונזרת בקפידה של כמה מהמעקבים אחר מונרו פורסמה באתר הבולשת הפדרלית. את התיק של מונרו בבולשת החלו לבנות בשנת 1955, קצת לפני נישואיה למחזאי ארתור מילר היהודי. מונרו הייתה במעקב של הבולשת הפדרלית, בעיקר, עקב היותה פילגשם של האחים קנדי, למרות קשריה המפוקפקים עם גורמים שמאלניים באמריקה הלטינית. מותה של מונרו גרר שתי חקירות. באחרונה שבהן, בשנת 1982, הסתמך התובע של מחוז לוס אנג'לס על דיווחים מצונזרים מאוד, שהעבירה הבולשת הפדרלית, ועל ראיונות עם ד"ר תומאס נוגושי, הפתולוג, שניתח את גופתה לאחר מותה. יש הסבורים, כי מונרו מתה (בגיל 36, לכאורה ממנת-יתר של סמי הרגעה) כתוצאה מקשריה עם הנשיא ועם אחיו, שר המשפטים. עכשיו יוכלו חסידי תיאוריית הקונספירציה לחגוג, כיוון שתיקי מונרו נעלמו; וכמובן, השאלות הינן, איך ולמה? יש לי שאלה התקשורת הממלכתית "מדווחת" על המהומות, שנקראות בשיחדש, 'מחאה חברתית'. כמה שעות לפני פרוץ המהומות דואגים ליחצן אותן, ולעודד שוטים שימושיים להצטרף למפגינים, שאינם יודעים מי מניע את המהומות ולמה. במוצ"ש נשבר שיא, כאשר בטרם המהומות ראיינו בהרחבה את קומץ המפגינים, ואחר כך סיפרו בצער גלוי, שכמעט לא הגיעו מפגינים. ולי יש רק שאלה: האם כל עצרת זוכה לליווי כה הדוק ואוהד? אני זוכר, שהתקשורת הממלכתית סירבה לסקר עצרת לזכרו של אבשלום פיינברג. אם כך, במה זכו מארגני המחראה החברתית?! לא אתפלא לדעת שאנשי התקשורת הממלכתית נהנים מתגמולים של החתרנים בשל ייחצון המהומות, שהם מארגנים. לבטח אין זו עיתונות, אלא תעמולה במירעה. חדוות החשאיות מדי פעם נסדק מסך הברזל, ועוד פרשייה נאלחת מתולדות היישוב ומתולדות המדינה מבצבצת. "אי-אפשר לרמות את כל בני-אדם כל הזמן", אמר אברהם לינקולן, שלא הכיר את נשיאנו ואת שר אי-ביטחוננו. כשהתלבטתי במהלך לימודיי מול ארכיונים נעולים, קיבלתי שתי עצות: פרופסורית צעירה ונאה אמרה, שלא יכול להיות שהמסד הצליח לנעול הכל תחת סוגר ובריח, ועליי למצוא את החריץ, שממנו תישלף האמת. חברי ללימודים - כמו חוקרים אחרים - נקט בשיטה אחרת: ניכס לרשותו ערמות של מסמכים, שהופקרו בידיו, ובתוכם מסמכים מסווגים, ששימשו אותו בעבודת הדוקטורט. בגללה נאלץ לעזוב את הארץ. שום מוסד אקדמי לא היה מוכן להעסיקו, כיוון שחשף בעבודתו את השחיתות הנרחבת, שליוותה את הקמת המדינה. נזכרתי בשניהם לנוכח הכתבה על "מרבד הקסמים" - המבצע להעלאת יהודי תימן, שתואר תמיד במלים יפות, כהישג וכמבצע עלייה מופלא. אלא שבמרתפי הג'וינט שכב כל השנים תיק, שהסתיר את הרעב, את הדוחק ואת המוות ההמוני במחנה-המעבר. ואיני מתכוון לגזל רכושם, תכשיטיהם ותשמישי הקדושה, ש"נעלמו" ועל "היעלמות" ילדיהם. מי שקרוב לעדה התימנית יודע עד כמה התמונה הרשמית רחוקה מהאמת. עליית יהודי תימן היא סוגיה כואבת - מאז תרמ"ב, כשראשי "היישוב" שלחו לתימן שליח, כדי להונות את אבותיהם, כדי שיבואו להיות פועלים זולים בארץ; אחר כך גירשו אותם מכנרת, והתעמרו בהם במקומות אחרים. בחדוות החשאיות, האופפת אותנו, הוטמן הסיפור, והוחבא, אך בסופו של דבר צץ. האם כך יהיה עם תיקים נוספים. המוסתרים היטב עדיין במרתפי הג'וינט? דמוקרטיה בפעולה סיפור מעניין לכל חסידי הבחירות האזוריות: מייג'ור-ג'נרל לארי או ספנסר ממלא את תפקיד סגן מפקד חיל האוויר האמריקני רק כחודשיים, מסוף חודש מאי. הוא משרת בחיל האוויר משנת 1980, בעיקר בתפקידי מטה. גנרל ספנסר כמעט פיקד על חיל האוויר כיוון שהקונגרס עיכב את אשרור מינויו של מייג'ור-ג'נרל מייקל א' ולש השלישי למפקד החיל. בינתיים העביר גנרל ולש את הפיקוד על חיל האוויר האמריקני באירופה, והמתין בוושינגטון לאישור מינויו, שהתעכב כיוון שחיל האוויר לא נענה בזריזות לדרישות סנאטור ג'ון קורנין, רפובליקני מטקסס, לפרט מה ייעשה כדי למנוע את הישנות שערוריית המין בבסיס ההדרכה הראשי של החיל בלקלנד, טקסס. הבעיה החריפה, כיוון שהקונגרס יצא ביום שישי לחופשה עד אמצע ספטמבר (ואינו נוהג להתכנס בימי חופשתו, גם אם חיל האוויר נותר ר"ל ללא מפקד), ואילו גנרל נורטון שווארץ, המפקד היוצא של החיל, עומד לפרוש מתפקידו בשנים-עשר באוגוסט. עיכוב אשרור המינוי של גנרל ולש הנו שיא שלילי ביחסים עכורים בין חיל האוויר לבין הקונגרס, שהורעו השנה עקב הקיצוץ המתוכנן בתקציב הזרוע האווירית של המשמר הלאומי ועקב הבעיות במטוס הקרב F-22 - בנוסף לשערוריית המין בבסיס לקלנד. ברגע האחרון התרצה חיל האוויר, והעביר לסנאטור קורנין את המסמך הנדרש, ובתמורה הוא הסיר את התנגדותו למינוי גנרל ולש. בסיפור הזה אין טובים ואין רעים, אלא דוגמה כיצד עובדת דמוקרטיה של בחירות אזוריות. סנאטור קורנין מייצג את טקסס, שיש לה אינטרס שלא תיפגע הזרוע האווירית של משמר הלאומי שלה; ויש לה אינטרסים במתרחש בבסיס הטירונות הראשי של החיל, הנמצא סמוך לבירתה, אוסטין. לא רק החלטות לכאורה שוליות, כמו אשרור מינויים בכירים, נמצאות במשא-ומתן (יש אומרים, סחר-מכר) בין הממשל (הרשות המבצעת) לבין הקונגרס (בית הנבחרים והסנאט - הרשות המחוקקת). בשיטה זו מאשרים את התקציב, עוד עניינים קרדינאליים וגם כמה עניינים שוליים. בחירות אזוריות משמען ייצוג אינטרסים של הבוחרים - גם כשהם מנוגדים לאינטרסים הלאומיים של ארצות-הברית. למשל, פריסת מטוסי חיל האוויר והמשמר הלאומי מעניקה פרנסה למתגוררים ליד בסיסי חיל האוויר, ולא תמיד היא תוצאה של שיקולים לאומיים, או מבצעיים (וכמותה - פריסת כלי-השיט של חיל הים). לרוב הסנאטורים ולרוב צירי הקונגרס יש אינטרס ברור לטפח את אזורי בחירתם, ולהקריב למענם החלטות, שאינן במוקד ענייניו של הסנאטור/ציר. בזמן לימודיי בטקסס הכרתי את ג'ון טאואר, הסנטור הבכיר של טקסס, ואת המושל ויליאם ביל קלמנטס - שניהם פוליטיקאים משופשפים מאוד, שהסבירו לי הלכה-למעשה את רזי הפוליטיקה האמריקנית. לנגד עיני שניהם הייתה רק רווחת הטקסנים - למרות שטאואר, ידיד גדול של ישראל, היה יו"ר הוועדה לכוחות מזוינים של הסנאט. וזאת עשה טאואר באמצעות הזרמה בלתי-פוסקת של תקציבים פדרליים לטקסס בכלל ולאזור הבחירה שלו, ב"ידית המחבת" של טקסס, בפרט. הממשל קנה למעשה את קולו של טאואר בהצבעה על עניינים שונים באמצעות סלילת כבישים, בהרחבת מתקנים ממשלתיים ובהקמת בסיסים צבאיים לרוב. סנאטור טאואר נחשב לאמן בתחום הזה - מאז שנבחר לקונגרס של טקסס בתום מלחמת העולם השנייה. עיר הולדתו ומקום מגוריו (ויצ'יטה פולס) ובנותיה נהנות ממפעלותיו עד היום, יותר מעשרים שנה לאחר פטירתו. להזכירכם, אצלנו, בעולם המעוות של הישראלים, נחשבת פעילות מוצלחת למען בוחרים - סחיטה מגונה.