דוח אדמונד לוי - האם אנחנו כובשים בארצנו?

כיצד צריכים להגיב על כך אלה ש"ירושלים, בירת ישראל" היא לחם חוקם וסם חייהם? כמובן, על-ידי יתר דבקות בנאמנותם לעיר, על-ידי העמקת אחיזתם בה וגם העצמת הסממנים החיצונים של היות העיר - בירת ישראל. פרסום דוח ועדת אדמונד לוי גרר אחריו תגובה דומה. בחלקו הראשון, הכללי, אומר הדוח לאחר נימוק וביסוס, שישראל אינה כובשת ביהודה ושומרון, קביעה שלכאורה אין בה שום חידוש. וכי מי אינו יודע, לפחות ב-3000 השנים האחרונות, שהיהודים קרויים על שם ארץ יהודה או להפך - ארץ יהודה קרויה על שמם? מי הטיל ספק שיהודים ביהודה נמצאים בביתם? כוונתי לאוהבים ולאויבים כאחד, ובעניין זה נזכרתי במעשה שהיה לפני אולי 30 שנה. פגשתי באקראי בחברון צוות טלוויזיה גרמני. אני יליד גרמניה, ועד גיל 12-13 הייתי שם תלמיד בית ספר. המראיין הגרמני היפנה אלי שאלה "דוגרי": מה פתאום עלה בדעתך לבוא לחיות כאן, 'לדחוק את עצמך' אל תוך העיר הערבית הזאת? עניתי לו בתמיהה תחת תמיהה: מה פתאום? וכי מי שלח אותי הנה, אם לא אתם הגרמנים? הלא על הקירות, מעל דפי העיתונות, ברדיו, בכל מקום ובכל עת, לא הרפיתם מן הסיסמה: Juden nach Palestina! - יהודים לארץ ישראל! למה "נדחקתי" לכאן? אתם דחקתם אותי! ובאמת, מה ראיתם שמכל ארצות תבל בחרתם לגרש את היהודים דווקא לכאן? מה היה לכם בראש? למה לא - "יהודים לטימבוקטו"?... אלא, באותם הימים הקשר בין ארץ ישראל ליהודים נראה טבעי ומובן מאליו אפילו לנאצים. מאז, הערבים המכנים עצמם "פלשתינים" התקדמו מאוד, ותחת השפעתם חצי עולם מאמין היום שתושבי הארץ הקדומים היו פלשתינים, ליהודים אין בה זכר, וכמובן - ירושלים היא בירת.. פלשתין! בעולם - השקר הזה, מה הפלא שהאמירה "ירושלים, בירת ישראל" עוררה רעש כזה גדול? כך בדיוק קרה גם לאחר פרסום דו'ח ועדת לוי. אקדמאים יהודים ישראלים חתמו על עצומות ועל מחאות נגד ההעזה הגובלת בחוצפה של הוועדה, לכתוב - שמעו! שמעו! - שהיהודים אינם כובשים בארץ ישראל. ומשרד החוץ האמריקני התקומם והאירופים הרימו קול זעקה, וכאן - משה נגבי, הכוהן הגדול של שלטון החוק ב-'קול ישראל', התיימר לחלוק משפטית על מחברי הדו'ח, שופט של בית המשפט העליון, שופטת של בית המשפט המחוזי ומי שכיהן כיועץ המשפטי של משרד החוץ, משפטן בעל שם בינלאומי. זאת, למרות שמי שכיהן כנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, האיש שנשא בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב-1967 כאשר שוחררו יהודה ושומרון, פרסם עוד בשנת 1970 מאמר שבו כתוב בדיוק מה שאומרת היום ועדת לוי. אלא, בימים ההם האווירה עוד לא הייתה כל כך מורעלת. באווירה המורעלת והפרוורטית של גרמניה הנאצית, לו הופיעו המלים "היהודים הם בני אדם" בדו'ח של ועדה ממשלתית, הן היו מחוללות שם שערורייה גדולה. לעומת זאת, בעולם השפוי לא היו מבינים על מה המהומה. וכי אין הדבר הזה מובן מאליו? סימפטום של מחלה קשה מאוד חיפשתי ולא מצאתי משל אחר כדי להמחיש את עוצמת האבסורד, שבמדינת היהודים - עיתונות, אקדמיה ובעיקר ממסד משפטי יעמדו על רגליהם האחוריות ויתקוממו נגד הממצא הפשוט שיהודים אינם כובשים בארצם. ההתנגדות הזאת בתוך כמה מן הצמתים המרכזיים של האקדמיה והמנגנון השלטוני היא סימפטום של מחלה קשה מאוד, המסכנת את קיומנו בארץ הזאת בגבולות כלשהם, מפני שהיא חותרת תחת זכות הקיום. ידיעות אחרונות מן ה-10.7.12 יצא בכותרת גדולה "אין כיבוש", ואת הכתבה פתח כך: "גורמים משפטיים בכירים: 'אין מה להתרגש מדו'ח לוי, אין שום סיכוי שהיועץ המשפטי יאפשר ליישם אותו". אתם מבינים? לפני שמבשרים לקורא את הבשורה המרה שישראל אינה כובשת בארצה, מקדימים תרופה למכה ומנחמים אותו: אין מה להתרגש, זה לא יהיה, היועץ המשפטי לא ייתן! אחר כך מצטט העיתון "גורמים בכירים במערכת המשפטית", במצב הקרוב להיסטריה: "אם תאומצנה מסקנות השופט לוי, תהיה ישראל מטרה לתביעות בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.. העולם רואה במפעל ההתנחלות פשע מלחמה...וינשטיין והפרקליטות לא יאפשרו את יישום הדו'ח..." וכאלו לא די לנו ב"חוגים המשפטיים", מוסיף העיתון ומצטט "גורמים מדיניים": "אם הדוח יאושר, שאף אחד לא יופתע אם ישראל תאבד את ידידותיה האחרונות בקהילייה הבינלאומית". נותר רק לשאול: בתוך כל המהומה הזאת, מה אומר הנוגע בדבר בעצמו? אם שניים מתווכחים ביניהם האם אני בכלל בן אדם, מה אני אומר? עומד מן הצד ושותק? ואולי מצטרף לגרסה שאני באמת אינני בן אדם? ישראל הרשמית, זו שהזמינה את דוח לוי, האם לה יש מה לומר בשאלה, האם היא כובשת זרה ביהודה ושומרון ושמא החבלים האלה הם בכלל ארץ לא לה? ידיעות אחרונות, בכתבה הנ"ל, מוסר מפי ראש הממשלה - "כי יביא את הדוח בפני ועדת השרים להתיישבות, וזו תכריע אם לאמצו". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה ביום 12.9.7 ובינתיים חלף חודש, ולא שמענו שהתנהל דיון כלשהוא בנדון בוועדת השרים להתיישבות או בכל מקום אחר. בהשוואה לתגובה המיידית שזכה לה דוח טרכטנברג, למשל, הרי שיש מקום לתמיהה ולדאגה. היעלה על הדעת, שנבואתם של כתבי ידיעות אחרונות מתאמתת, ואכן "וינשטיין והפרקליטות" מטרפדים את יישום הדוח? ואולי כלל אין צורך בהם מפני שנתניהו בעצמו, גם אם ינשום עמוק כבר אינו מסוגל יותר להוציא מפיו את המלים הקשות האלה: "עם ישראל ביהודה ושומרון אינו כובש"?!... יש שתיקה ויש שתיקה במאמרי הקודם מניתי בפרוטרוט את שש עשרה ההמלצות המעשיות הכלולות בדוח לוי. הוספתי את המובן מאליו, שיש לשקוד על מילוי כל אחת ואחת מהן. כאן אבקש להתייחס אל החלק הראשון, הכללי, של הדוח, זה העוסק במעמד החוקי של מדינת ישראל והיהודים ביהודה ושומרון ולומר, שדרוש אימוץ רשמי, ממשלתי, של המובן מאליו, שאין אנו פולשים זרים וגזלני אדמת עם אחר בלב ליבה של מולדתנו. אימוץ ממשלתי של האמת הפשוטה הזאת, ולהבדיל הימנעות ממשלתית מכל תגובה, השקולה כנגד שלילת הממצא המרכזי הזה של הוועדה - שני ההפכים האלה גם יחד אינם בעלי אופי דקלרטיבי גרידא. יש להם משמעויות מרחיקות לכת, לחיוב ולשלילה. שתיקת הממשלה תתפרש כהודאה שמדינת ישראל היא אכן עבריינית בינלאומית, ומפעל ההתנחלות שלה גובל בפשע מלחמה. בכך תושיב ישראל את עצמה על ספסל-נאשמים בינלאומי וזו עלולה להיות המערכה הראשונה לחורבנה הפיסי של ההתיישבות. הטיעון הזה מצריך חידוד נוסף: יש שתיקה ויש שתיקה. אינה דומה שתיקה סתם לשתיקה לאחר שהוצגה שאלה. אם נשאלת, ועוד שאלה פרובוקטיבית, ואתה שותק - השתיקה הזאת גופה פועלת לרעתך, כי כמוה כהודאת בעל דין. נתניהו, שהזמין את הדוח הזה וממילא את ממצאיו, חייב להתייחס - לדחות את הדוח או לקבלו. אם ישתוק, תהיה זאת שתיקה רועמת. על כתפי נתניהו וממשלתו רובצת ממילא משכנתה כבדה אחת, נאום "שתי המדינות לשני העמים". לא ייסלח להם אם יעמיסו על עצמם את הנטל הנוסף של צריבת אות הקלון של ה"כיבוש" בבשרה של האומה. מן הצד השני, קבלת עיקרון היסוד של הדו'ח, לפיו יושבים אנחנו ביהודה ושומרון בדין, תהיה לה השפעה מבריאה, טובה ומיטיבה מעל ומעבר למשמעותם המילולית של הדברים. תהיה זאת הרמת דגל שמאחוריה יתפקדו כל הכוחות הלאומיים בעם היהודי בארץ ובעולם. תהיה זאת קריאת-כיוון של מנהיג בתקופה של אובדן דרך, וגם תהיינה לכך תוצאות מעשיות רבות וחשובות בשטח. למשל, המשפטנים בשירות הממשלה, וביניהם אנשי מחלקת הבג'צים והיועצים המשפטיים של המינהל האזרחי ועל הכול - היועץ המשפטי לממשלה בעצמו, יצטרכו להחליט על דרכם: להתפטר מן השירות הממשלתי אם דבקים הם בדעה שנוכחותנו ביהודה ושומרון היא בלתי חוקית, או לשנות את קווי הפעולה שלהם ואת טיעוניהם בפני בתי המשפט ולהתאימם לקו שהתוותה הממשלה כנורמה עקרונית, מדינית-משפטית מחייבת. כל שדות הפעולה הממשלתיות יפרחו כאשר תאמץ הממשלה את הקו הישר והבהיר של זכותנו על הארץ. ההשפעה תורגש בהסברה בארץ ובחוץ לארץ, בחינוך, בקביעת נושאי העדיפות הלאומית, ועל הכול ביישור הקו המדיני הרשמי: לא עוד זיגזגים, לא עוד כפל לשון וכפל מעש. וגם זאת: ביום ההוא יתברר להפתעת הכול, שיותר קלה תהיה דרכנו בעולם מפני שיותר יכבדו אותנו, וגם יותר ערבים יימצאו, שיקבלו את שלטוננו ביהודה ושומרון ובירושלים כעובדה מוגמרת, ובתנאי שזו אכן תהיה עובדה מוגמרת. כי מה זה בסך הכול, אם לא עיקרון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, שנתניהו לבטח גדל עליו? לציבור, ובראש וראשונה לארגוני המתנחלים, אסור להרפות. לא ייתכן להשלים עם כל ניסיון לטאטא את הדוח הזה אל מתחת לשטיח. מועצת יש"ע, למשל, אם לא תיראה את הנושא הזה כפרויקט מרכזי שלה, יהא זה כישלונה הגדול השני, אחרי הכתם של כפר מימון. ויש למחנה הלאומי ועדי פעולה, עמותות משפטיות, ארגונים לזכויות האזרח ביו"ש, התארגנויות חשובות בתוך הליכוד, "נשים בירוק", ועוד ועוד. הכול חייבים להתגייס עכשיו, בראש וראשונה, לעניין חיוני ומרכזי זה. לא מן הנמנע, שיהיה צורך לגייס תמיכה גם בחוץ לארץ, לארגן גם משם לחץ פומבי, פסיכולוגי, על ראש הממשלה, עד שיאמר סוף סוף בפה מלא את מה שהוא אינו יכול שלא לומר ולהישאר ראש ממשלה מטעם מפלגה לאומית. הבה נקווה שיום אחד לא נצטרך לשאול את עצמנו, איך נתנו לדבר הגדול הזה לחלוף על פנינו, ולא עשינו דבר.