"אם זה נראה כמו ברווז, מדדה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז – אז מה זה?" הרעים נתניהו בנאום המפורסם לפני חצי שנה. הוא כיוון ל"ברווז הגרעיני של אירן", כפי שכינה זאת. בימים אלה העוף הצולע שוחה דווקא בבִּיצה הישראלית. מכל חלון ומכל דלת, מכל תדרוך ומכל שיחה, מכל הדלפה ומכל פליטת פה, מצלצלים הפעמונים: אירן, אירן, אירן. את מצבה של ישראל היום אפשר לדמות לזה של מצרים 48 שעות לפני מלחמת יום הכיפורים. הצבא המצרי היה מתוח אז עד הקצה לתרגיל מלחמה מלא. רק בודדים בלשכת אנואר סאדאת ידעו שהתרגיל מתוכנן להפוך לאירוע אמת. הנשיא המצרי שמר לעצמו עד הרגע האחרון את האפשרות להכריע בין האפשרויות. ישראל, על-פי אותה שיטה, נמצאת במצב דומה. הכול, או לפחות כל מה שאפשר היה להכין, ערוך ומוכן. בקרוב, "תוך 12 שבועות" כפי שהתבטא אפרים הלוי, תתקבל ההחלטה - האם בקצה המאמץ ממתינה פקודת מבצע, או שמא כל לחציה, רמזיה ואיומיה של ישראל היו לא יותר ממחזה הארוך ביותר ששמו 'תחזיקו אותי'. על-פי כל הסימנים נראה שהמערכה - הצבאית או התיאטרלית – מגיעה לישורת האחרונה. בזמן כלשהו בין ראש השנה לסוף חשוון צפויים להם הימים הנוראים תשע"ג. ההחלטה הגורלית, אם לסמוך רק על עצמנו או להפקיד את ביטחוננו בידי האמריקנים, תגיע בשבועות הקרובים לשמינייה ומיד לאחר מכן לקבינט. אם הקבינט ייתן אור ירוק, יחלפו שעות ספורות והתקיפה, האווירית והסייברית, תצא לדרך. לו אני אזרח אחראי, הייתי מכין מאגרים לשעת חרום.