"זו בעיה שלך!"

אני מנסה לדלות ממעמקי זכרוני מתי שמעתי לראשונה את הביטוי הכל כך שגור "זו בעיה שלך". לבטח לא בשנות ילדותי. בילדותי משפחתי התגוררה בשיכון עירוני ברמת גן, שם ביטוי מעין זה אפילו נשמע מגונה. כאשר ד' תושב השיכון ירד מנכסיו ונקלע לבעיות בריאות, תושבי השיכון, שרחוקים היו מלהיות עשירים, לא הניחו לד' לקרוס. כולם בצוותא חדא סייעו לו ולמשפחתו לעמוד על רגליהם ולא להגיע חלילה לפת לחם. כל כך קל היה לומר, זו בעיה שלך תפתור אותה בכוחות עצמך. אבל בדי אן איי של תושבי השכונה המורכבת מאוכלוסיה שכולה מעמד בינוני ומטה לא היה בנמצא, כל אפיון, שום תא מזערי, שממנו ניתן היה להסיק, שאיש איש לנפשו. אז מהיכן בכל זאת נשאב הביטוי "זו בעיה שלך"? נזכרתי. לראשונה שמעתי זאת בהצגה יומית בקולנוע לילי ברמת גן בסרט הוליוודי זניח שאת שמו אפילו אינני זוכר. סרט הוליוודי שביטא את הלך הרוח האמריקני, כל אחד לעצמו. אם יש לזולת בעיה, שישבור את הראש וימצא פתרון. לאט לאט ה"זו בעיה שלך" חילחל לעם היושב בציון והיום מדובר לא רק בביטוי שגור בפי חלק ניכר מהאוכלוסיה, אלא שמדובר בדרך חיים. אין לדעת בדיוק, מתי בציר הזמן אימצנו כולנו את התפיסה הכל כך לא סוציאלית הזו של "זו בעיה שלך". תובנה זו חדרה והעמיקה לאורכה ולרוחבה של החברה, מהקודקודים ועד לאחרון לבלרי הרשויות המקומיות. אין ביטוי יותר מקומם, ממצה ומייצג של התופעה מאמירת ראש הממשלה "אין ארוחות חינם". ומה לגבי אלה שאין ביכולתם לממן לעצמם ולו ארוחה חמה אחת ביום, נותיר אותם על הקרח כמנהג האסקימוסים עד שיגוועו? האם נאטום בפניהם כל פתח לקיום בכבוד עד שיציתו את עצמם כפי שהצית בייאושו משה סילמן! "אין ארוחות חינם" ו"זו בעיה שלך" הינן טאוטולוגיה. שתי התובנות הן מאותו הצד של המטבע. עד כמה קנתה אחיזה בקרבנו ה"זו הבעיה שלך" ניתן ללמוד מהפערים העצומים בחברה, בין עניים לעשירים. לא צריך את ה OECD כדי לאמת את מה שאנו יודעים, בבחינת הדברים בעין בלתי מזוינת. חברה שמאבדת את החמלה האנושית החברה בעידוד הממשל ובעיצובו, שעטה קדימה במהירות דורסנית והפכה מחברה סוציאל דמוקרטית, לחברה קפיטליסטית מובהקת. חברה קפיטליסטית מקדשת את "זו בעיה שלך" השכם והערב. האינדיבידואל בחברה כזו הוא במרכז לטוב ולרע. משמצליח - השמיים הם הגבול והכול שוחרים לפתחו. בהינף אגודל, כשקורס, הוא לבד. אז עומדים מנגד מלחכי הפנכה, אלה שקודם הללו ושבחו, ואומרים נו טוב "זו בעיה שלו" בהבעת צער מעושה. איך הפכנו מחברה של ערבות הדדית לחברה מיזנטרופית, חברה שמקדשת את האני על פני הכלל. פשוט אימצנו כחברה את המודל האמריקני באמצעות הממשלות לדורותיהן, מי יותר ומי פחות. שם מקדשים את הדולר, וכאן קידשנו תחילה את הלירה, אח"כ את השקל ולאחריו לבוא את השקל החדש צמוד דולר או צמוד אירו. באופן שמשתלם יותר. אין כותב שורות אלה מתרפק ולו במעט למודל קומוניסטי או מודל שיתופי כזה או אחר. זה מנוגד לטבע האנושי והוכח ששיתוף מאולץ סופו להתרסק. אלטרואיזם טוב כנרטיב אוטופי ולא יותר. טבע אדם הרבה יותר מורכב ומתגונן, כדי שיעמיס על עצמו מודלים זולתניים זרים לאינסטינקט הבסיסי שלו. אולם, כשחברה מאמצת לה תובנות אינדיבידואליסטיות מובהקות ובכך מאבדת את החמלה האנושית הבסיסית לזולת, אזי אדם לאדם זאב וקצרה הדרך ל"זו בעיה שלך". מעבודתי והיכרותי הקרובה את המגזר החרדי וחלקים מהמגזר הציוני הדתי, נוכחתי לדעת שעיקרון הערבות ההדדית בקרב מגזרים אלה מקודש. בנפול הפרט שם, הכלל מתייצב על-פי רוב לצידו, ולעיתים מניף אותו מבירא עמיקתא חזרה לאיגרא רמא. בחברה המפוצלת והמסוכסכת בארץ, בהתחשב בסכנות מבחוץ, אימוץ טוטלי של עיקרון "זו בעיה שלך" הוא מתכון לאבדון. הפגנות הענק בקיץ שעבר לא נתנו דגש לרעה החולה שפשטה בחברה בדמות "זו בעיה שלך" ואולי זה חלק מכישלון המחאה החברתית דאז.