מצאתיו בגליון 49 של "פסיפס"- כתב עת לשירה, מחורף תשס"ה ,2001/2. "שמלתה המשי" חושף לפנינו את
בלפור חקק כמשורר של ארוטיקה פיוטית. שיר זה יכול לשמש בית ספר להמולת כותבי ארוטיקה בשירה העכשווית. השיר פורסם לפני עשור - אינני יודע מתי נכתב - אך הוא משמיע קול כאילו בקע זה עתה.
שמלתה המשי מאת בלפור חקק
אֲנִי כּוֹתֵב לָהּ שִׁיר בָּרוּחַ
וְהָרוּחַ בָּא אֶל שִׂמְלָתָהּ הָרַכָּה.
שִׂמְלָתָהּ רְקוּמָה חוּטִים שֶׁל מֶשׁי
אִמְרוֹת הַשִּׂמְלָה גַּלִּים שֶׁל תַּחֲרָה דַּקָּה
רֵיחַ בְּשָׂרָהּ מִתַּמֵּר מִן הַשִּׂמְלָה
רֵיחָהּ נוֹבֵעַ מְשַכֵּר גַּלֵּי יַיִן
וְהִיא מְחוֹלֶלֶת לְפָנַי מְחוֹל תְּשׁוּקָה.
אֲנִי כּוֹתֵב עָלֶיהָ שִׁיר
שֶׁהִיא רַכָּה גוּפָהּ גִּיר זוֹהֵר
וְגוּפִי הָאָפֵל בַּזֶּלֶת בּוֹהֶקֶת.
לֹא אֶשְׁקֹט וְלֹא אֶתְפּוֹרֵר
אֶל שִׂמְלָתָהּ הַמֶּשִׁי
עַד אִם יִמַּס הַגִּיר בָּרוּחַ
אֶל הַנְּאָקָה וְהַשֶּׁקֶט. ֹ
אֲנִי כּוֹתֵב בָּהּ אֶת שִׁירַי
יוֹצֵק יַיִן לִבְשָׂרָהּ הַמֶּשִׁי
יוֹצֵק לְעוֹרָהּ הַלָּבָן הַנִּמְשָׁח וְנֶחֱשָׂף.
רַכָּה הִיא סוֹפֶגֶת יֵינִי בָּרוּחַ
אֶל הַהֵיכַל אֶל הַסַּף.
שְׁאוֹן גַּלִּים בְּשִׂמְלָתָהּ רוֹחֵשׁ בָּהּ
הַדָּם. וְהַמֶּשִׁי נִכְתָּם
מִן הַיַּיִן הַחַם
"אני כותב
לה שיר....אני כותב
עליה שיר...אני כותב
בה את שירי.."
יכול היה להתחיל מהתיאור עצמו ..."שמלתה רקומה חוטים של משי/ אמרות השמלה גלים...ובהמשך ...וגופי האפל בזלת בוהקת ....וכן הלאה בבית השלישי ..יוצק יין לבשרה המשי. אבל המשורר כותב לה שיר
ברוח. הוא לא כותב לה מכתב אהבה- הוא
כותב את האהבה ברוח, הרוח על כל משמעויותיה, הרוח הנוצרת דרך מילים היא שמֵקָרֶמֶת עור וגידים לבשר האהבה שבהמשך. זהו מעשה בראשיתי, בריאת יצר מתוך רוחניות של מילה. המשורר מוביל אותנו בהדרגה אל היכל האהבה דרך מסננת מילולית; דרך שיר ברוח הוא יוצר עבורנו מבוא אל ...שמלתה הרקומה...אל ריח בשרה המתמר...אל ריחה המשכר גלי יין.
רוחניות שמעדנת את תשוקת הבשר
"המשורר הוא מְכַזֵב/ שֶׁכֹּה בכזביו מפליא" –כותב פרננדו פסואה. חשבנו שבלפור חקק מוביל אותנו? לא! הוא מוביל את עצמו, דרך השיר ברוח, אל...גּוּפָהּ גיר זוהר.!...ומָתַי גופו האפל יתפורר?...עד אם ימס הגיר
ברוח! זוהי התמסרות טוטאלית לאקט הייחוד שבסופו יבוא אבדן, רק כאשר הרוח תכבוש את גוף האהובה! משוררים רבים הִרְבּוּ בתיאור גּוּפֵי האוהבים הכובשים זה את זה, כיצד הם מגיעים לפורקן, גוף בתוך גוף. ארבעת השורות האחרונות של הבית השני הן כפלא. הרוח בשיר - רק היא יכולה להביא לפורקן את גוף הגיר של האהובה! גוף הבזלת של האוהב האפל - אם יגיע לפורקן - זה יהיה לתוך.."שמלתה המשי"! לא לתוך גוף הגיר של האהובה! וכאשר הוא ימס זה יהיה לתוך .."הַ נְּ אָ קָ ה והשקט". נאקה זו "אנחה המתפרצת מלבו של כואב או פצוע או סובל קשות".
מה לעשות ומשוררים גדולים אומרים דברים מדויקים. לואיז בולוק, המשוררת האמריקנית כותבת: "העולם יכול להתקיים גם בלעדי משוררים - זאת עובדה בלתי נסבלת שמשוררים מתקוממים נגדה - כאשר היהירות שלהם פגועה ומכיוון שיש להם צורך דחוף לבוא במגע עם אנשים - הם משמיעים
צעקת התרסה שלמרבה הפלא הופכת לעובדה שהופכת לקול חדש..." הנה הַנָאַקה, הנה הצעקה. זו האנחה המתפרצת לאחר אקט האהבה. זו גם אנחת המשורר לאחר שהמוזה סגרה את הדלת אחריה. לצעקה יש ניבים רבים.
המעבר מהאובייקט לסובייקט, מהסובב למסובב, מעוגן ברוחניות שמעדנת את תשוקת הבשר. רק דרך שיר ברוח אפשר להגיע, בהרמוניה פואטית אל .. גלים של תחרה דקה/ אל
ריח בּשָׂרָהּ...מִשַׁכֵּר גלי יין.. והיא מחוללת לְפָנַי מחול תשוקה!!.. כל שורה נוספת בבית הראשון מוסיפה עוד נדבך, עוד גירוי מילולי המעצים את ריגוש התשוקה. בלפור חקק כותב שיר על שמלה, רוח נכנסת בשיר, שִׁיר בַּרוּחַ הוא שנושא את הקורא אל גופה של האישה שהוא השמלה שהיא התשוקה הטהורה. לרגע אין יציאה ממסגרת השיר. המשורר נוגע "בשמלתה המשי" כאשר מילות השיר הן כפפה שקופה על כפות ידיו. התשוקה באה רק מתוך טרנספורמציה של המילים.
בבית השלישי השיר עולה מדרגה אל אינטימיות צרופה.."רכה היא
סופגת יֵינִי ברוח / אל ההיכל אל הסף." פעם הגדרתי שירה כאורגזמה רוחנית. שיר זה של המשורר בלפור חקק מסתיים בשלוש שורות ...
שאון גלים בשמלתה רוחש בה/ הדם. והמשי נכתם/ מן היין החם.
זהו ציור, תיאור-פלסטי- מילולי של שיא הפורקן ולאחריו הרטט המקוטע, השיברון, הדעיכה אל נשימה ודופק לב רגילים, שלאחר מיאוץ הריגוש. מלה אחת. ונקודה .שתי מילים ונקודה. שורה חדשה: "והמשי נכתם מן היין החם". אפשר להביא את השיר כעדות בבית משפט שאכן היו כאן יחסים בהסכמה! בין המשורר לבין המילים, בין התשוקה הגשמית לבין אופן ביטויה השירי. הנשיא קלינטון כמעט ואיבד את מִשְׂרָתוֹ בגלל "כתם ה י י ן החם" על שמלתה של..." ועוד עולה לפני התמונה המפורסמת של מרילין מונרו ושמלתה המתרוממת ברוח שבאה מלמטה ואילו כאן הרוח שבלפור חקק מפיח בשמלה שבשיר- באה ממקום של
איפוק וריחוק ברגשות - מקום של החצנה כדי לא לגלוש לחומרי גוף ישירים, כדי לשמור על האסתטיקה שבארוטיקה- מידות שאני מאד אוהב בשירה.
ברכות לבלפור חקק על שיר אהבה יפהפה וכן ירבו.
