איפה הנשיא כשצריך אותו?

אילו באמת היה נשיא למדינת ישראל לעת החירום הזאת, הוא בוודאי היה מבין, שתפקידו הראשוני של האזרח מספר אחת מול האיום הגרעיני האירני, הוא להיחלץ חושים להגנת הדמוקרטיה הישראלית, מול הפיגוע האנטי-דמוקרטי שמבקשים לחולל כאן מספר אקדמאים ו'אנשי רוח' הזויים, שמסיתים בפומבי את טייסי חיל האוויר להפר הוראה חוקית של הממשלה, אם וכאשר תינתן, וקוראים למעשה לחולל הפיכה צבאית בישראל. אילו באמת היה נשיא למדינת ישראל לעת החירום הזאת, הוא לבטח היה מבין, שאין זה מתפקידו להצית פרץ של קורת רוח בלשכתו של אחמדינג'אד, באמצעות האמירה הבלתי אחראית: "ישראל לא מסוגלת לבדה לעצור את הגרעין האירני", ואין זה ראוי לסייע לצורר חמינאי ("למדינת ישראל אין זכות קיום ודינה להימחק מהמפה"), להציג את ישראל כמדינה של קורי עכביש שאינה מסוגלת להגן על עצמה. אילו באמת היה נשיא למדינת ישראל לעת החירום הזאת, הוא בוודאי היה מוקיע את המפגעים האנטי-דמוקרטיים, מתמקד בשעת חירום זו בקריאה לאחדות העם ולקונצנזוס, ובכל מצב נמנע מלהצטרף לאופוזיציית השמאל המכרסמת בכושר העמידה וההרתעה של מדינת ישראל וממשלתה הדמוקרטית. אבל זהו, שלא. בבית הנשיא יושב פוליטיקאי שטרם נרפא מהמקיאווליזם הקטנוני שבו התבוסס כמעט יובל שנים. בתקופתו הפך בית הנשיא ללשכת ראש ממשלה ומשרד חוץ אלטרנטיביים, לפעמים עצמאיים ולפעמים לעומתיים. רק מסיבה זו הגיעה העת לבטל את המוסד הבלתי נחוץ הזה שזולל לריק 50 מיליון שקלים, שבוודאי יימצא להם שימוש חיוני, למשל שיקום מערכות הבריאות והחינוך הקורסות.