האם, הבת וציפור הנפש הפצועה

כי שני הספרים כאחד באים לומר כאב, על-אף השוני שבין זה לזה ועל-אף שהדברים נאמרים בשקט. בדרכה של משוררת מצניעה שמצאה עצמה חיה ומרחפת בשני עולמות מקבילים, אחד עבר ואחד הווה, אחד של אמה ואחד שלה. עד שבשלב מסוים דומה שהיא חדלה לדעת מהו עולמה של אמה ומהו שלה, ושמא אמורים להיות לה לאחר הכול גם חיים משלה. ואותם שני עולמות המרקדים כמו שדים בשני הספרים מצויים זה מזה במרחק של דור אחד בלבד וקצר למדי, לכאורה, שמִשכוֹ נעשה כאורכה של אנחה עמוקה אחת. כי השתיים נשזרות יחד, האם והבת. אחת נזקקת ואחת סועדת, אחת כואבת ואחת חומלת, אחת בוערת ואחת מנסה לטפות: אֶת האש בחלונות אֶת הדלתות הבוערות והגגות בלהבה נושאת אמי בתוך ידיה ואני בפי מכבה לשון חרוכה צועקת מַים ("אמי מציירת", בלי שם, עמ' 5) זהו השיר הפותח והוא חסר שם, גם יש בו אמירה מכוננת ולפי כך אאמץ אותו להיות המוטו של הספר שממנו נלקח. בלשון שיַבשה ונחרכה היא עדיין מתאמצת לכַבות, ואכן שני הספרים כתובים בדם לבה של המשוררת, ובעוד הקובץ האחד שמביא אלינו את האם מסויַט, הרי הקובץ האחר, שמביא אלינו את המשוררת עצמה דווּי. האֵם רדופה זיכרונות נוראים והבת נלכדת בחולי מתאכזר. האם נמלטת מסיוטיה אל מכחוליה, (ציורים אחדים משלה מעטרים את הספר, ציורים קשים, מעוררים תחושה של כאוס ואובדן), והבת נסה אל הכתיבה, אל השירה שמסייעת בידה לגבור על כאבה, לרומם את רוחה ולחזקה. שתי כפות ידַי הן שתי כפות מאזניים תופרות לי מֵאשׁ, תופרות לי ממים מִדֵי לילה פורמות לי את בגד האש פורמות את בגד המים אומרות: לא תִשָׂרפי באש לא תטבעי במים את אֵד מִתמר תעלי לשמים ("אחר כך הייתי בראשית", במזל מאזניים עמ' 52) אבנים בכיסי השמלה ברור בעליל שהאם הדביקה את בתה באותן רוחות רפאים שנטמעו בה משנות האפר ורודפים אותה. חוסר היכולת של האם להימלט מן העבר הנורא מדבק את הבת ואינו מניח לה. לאחר הכול ציוריה של האם, על כל המהומה והטראומה הגדולה הטבועה בהם, אולי יש בהם מרפא לשעה - ואילו הבת, דור שני לסבל, למוראות, לכאוס, לטירוף, כמוה כמי שבאה למסגר את ציורי אמה ולתת לאֵימה שבהם גבולות. כאב השירים שכותבת על האם הוא כאבה שלה, כמי שגדלה כפי שגדלה והושפעה ממה שהושפעה וממה ששקע והשתרש בה. כי בשנות הילדות אין דרך לחמוק. ההוויה מנצחת את רכות השנים. רוחות הרפאים של האם נטמעים בה מבלי שתחוש בכך וההבנה באה מאוחר יותר. הבנה שבאה עם תחושות ועם חרדות, בין אם היא מודעת להן ובין אם לא, ועם משקעים שפעם לא ידעה על היטמעותם בנפשה והם צצים ומחוללים בתוכה. אֶת יתמותה המלוחה הדביקה לי אמי אבנים בכיסֵי שמלתי הילדותית ("אמי מציירת", מתוך התבגרות, עמ' 7) וכמו לא די בכך, כמו באו אבנים אלה אל גופה והיכו בו. כי צרות העולם הן לא רק צרותיה של האם. על אלה איש לא מקבל קניין. בעוד העוֵול מלווה את האם בלבה ובמחשבתה, הנה בא עוול חדש ונולד בגופה של המשוררת. הידיעה הרעה הולמת במוח, מפעימה את הרקות. צבעי העולם משתנים. משהו חג סביב והאדמה מתחת לרגליים נעשית רכה, בלתי יציבה. הגוף שלא היה יכול להוליד את הטוב מצליח להצמיח את הרע והולם בו עצמו באִבחה של אש קרה. העולם מתערער לפתע, העיניים נאטמות, המוח נהמם, הגוף קופא. הוא הופך להיות האויב של עצמו. חלמתי עצמי בענן של צִינה שׁם תבליט פנַי קפא קמרונֵי גופי כוסו שלגים מישהו גלש על מורדות בטני מישהו אחר תקע יתדות בנציב הקרח שאני - ("אחר כך הייתי בראשית", נציב של קרח, עמ' 18) מי שהייתה לפה עבור אמה השותקת, המציירת, הנה היא נאלמת. מי שהייתה מרפא נואש ואחרון לאמה, נלכדת. אבל אמה מרחפת בה והיא חשה אותה, יודעת מה מתרחש בנפשה, רואה בעיני רוחה את התמונות הנוראות שהאם רואה. היא נכנסת לתוך עולם שלא הייתה בו, שלא הייתה חלק ממנו, אך זה בא וכופה עצמו עליה וטורף אותה, ובחמלתה דומה שהיא מתמסרת לו, למענה. אימא, אימא, כך התחושה שנובעת מהשורות, מה אוכל לעשות עוד למענך, אימא? לאן את הולכת? אך היא יודעת לאן היא הולכת. עכשיו היא מרחפת מעל רחובות רפאים מנסה להתאזן מעל לבתים העקורים הוטלו קוביות במשחק האימים והיא אוספת דימויים אפלים מעפר גל-עד מקימה מן האפר ("אמי מציירת", ללא שם, עמ' 11) ואילו היא, כך, נטרפת במצוקתה של זו, נפשה יוצאת אליה, היא חוברת עוד ולא במעט לעולם של אמה. "אני פצע בחזה / של אמי / לא מדמם / לא מגליד", היא אומרת, כותבת, ("אמי מציירת", ללא שם, עמ' 45). היא הדואגת, היא המעודדת, היא המנחמת ובדמיונה היא מוצאת עצמה דור לאחור, מושיטה לה את לבה לישועה. כמעט הפכו חייה של זו להיות חייה של האחרת. "זה הצל / הבאתיו מן הגלגול / הקודם // דורך על בהונותיי / נוגס בעקביי / ומחלק / מנות נדיבות של / רעב", ("אמי מציירת", "זה הצל", עמ' 36). כך סוכך עליה המורא של אמה והן נעשות גוף אחד, לב אחד. "איך הותכנו זו בזו / היא בעבור הצורות / אני בעבור המלים / מי משתינו מסרבת להחלים". ("אמי מציירת", בלי שם, עמ' 46). והיות שכך היכן לבה של הבת, היכן סוף הנתינה והחמלה, היכן הם חייה שלה, אימתי תוכל לאסוף את השעות, את הימים ואת הלילות ולחיות אותם? בעל כרחִי אני חוזרת אל טרם היוולדי שוהה במקומות שלא בקרתי מעולם חכי לי אמא - אני קוראת ממרחק של חצי מאה - עמוד האש של חיי (עמוד עשן מעיב על שמחה) חכי, עוד מעט אני אבשל לך קערת מרק אחר כך אסרוג מצמר רך כובע, כפפות וגרביים ולשם אשלח ("אמי מציירת", בעל כורחי, עמ' 43) האדם רוצה את חייו האם כאב אחד הוליד כאב אחר? האם חרדה הולידה חולי? לאחר הכול דומה שגופה של הבת, של המשוררת שמגייסת את הכוח שעוד נותר ברוחה לכתוב את אמה ואת עצמה, הנה קרס וחולי השתלט עליו. עכשיו עליה לאסוף את כוחותיה ולהילחם למען עצמה. האם תוכל להילחם? נראה שכן. מתוך כדור האור שבפנים. מתוך הקול שבעומקים. מתוך האמונה. כי עם כל זאת כתיבתה של ברכה רוזנפלד אמינה, משום כך היא חסרת פתוס, יש בה איפוק של אצילות וזאת גדולתה. זאת חוכמתה וזאת אמנות הכתיבה המהוקצעת והמצטנעת שלה. הזעקות שקטות והכאב אילם. השורות נקיות, עתים מילה אחת בשורה. אין בה רטינה כמעט ויש בה אהבה בכל מה שהיא מקריבה. וזה כוח. זהו כוחה. ועם זאת, גם לפי כך, היכן מקומן של ההנאות? היכן מקומו של העצמי? היכן מקומה של האהבה? הלא גם ברגעי ייאוש אנו זקוקים לה, ויותר מכול אז זקוקים לה. וזה אכן מתעורר בה. והלא זה מצוי בה. גופי כבד עלַי אבל הנשמה קלה רוצה לעוף כבר ממריאה לחבור אל מקור הנשמות עשה אתי אהבה ולו בפעם האחרונה חבר לי את הגוף לנשמה באביונה ("אחר כך הייתי בראשית", עשה אתי אהבה, עמ' 55) הנה, לאחר הכול אדם רוצה את חייו, החיים היחידים שניתנו לו. והיא יודעת שהיא רוצה בהם. והיא עושה לצעוד קדימה למרות הכוחות שמושכים בה מאחור. היא דבקה בחיים היחידים האלה שלה, במה שאין לו חלופות, נאחזת בציפורני הכרתה המעורפלת בתחושת האהבה ובידיעת האהבה שלה. וזו באה. באה, מושָה אותה מאפלה, דולָה אותה מאותה תהום מסויטת. שמעתי קולות אהובי ולא הבנתי דבר מכל אמרם בלִיל קולות עלה זורח מעלַי כמו הִלה או אור ראשון אחרי החושך והתהום לא היו מלים, לא היו שמוׂת לא היה עולם רק איזה כוח שמצמית אולי הייתה זאת אהבה אחר כך הייתי בראשית ("אחר כך הייתי בראשית", טרם ערות, בהשפעת ההרדמה, עמ' 27) ברכה רוזנפלד: "אמי מציירת", שירים, "עקד" 2008. "אחר כך הייתי בראשית", שירים, "ספרא" 2009.