את שנות העשרים המאושרות שלנו, בין שנת לימודים לבין סמסטרים לבין מילואים בלבנון, העברנו בסיני. שם, בחופי די-זהב ואופירה, היה גן העדן הנצחי - של שקט וים, של חומות אלמוגים, של צלילה בין עמודי היופי והשפע של הים האדום. אכלנו אצל רפי נלסון, רק בידיים, עלינו על אי האלמוגים שבאמצע הפיורד, טיפסנו אל הסנטה קתרינה. בין יפהפיות ישראל, אירופה ואמריקה שבאו להתפעל מיפעת העולם התת-מימי, בנקיקים ובנאות המדבר של הרי המדבר, עברו עלינו הימים והלילות היפים של בחרותנו.
הכל נגמר אי-שם בשנות ה-80'. ונגמר עוד יותר כאשר חייל מצרי פתח באש על משפחה ישראלית בראס בורקה, כיוון שעצבן אותו שישראלים מבלים ונהנים. ועוד יותר נגמר עם הפיצוץ הנורא של המלונות במפרץ שהיה של רפי נלסון. זה מחיר השלום, אמרנו. בשביל השלום צריך לוותר על החלום.
היינו כבר פעם בסרט הזה?
השבוע נגמר השלום. סופית. כאשר ראש המטה לביטחון לאומי עולה לשידור ומתחיל לתרץ ולספר כי הסכם השלום יציב, וההפרות יטופלו, וכי אמריקה עומדת מאחורי ההסכם, ולנשיא המצרי יש בעיות יותר חשובות, אתה יודע שהוא משקר, ואפשר להריח את הזיעה הניגרת ממצחו דרך המיקרופון. דרך הביטחון העצמי שהוא מפגין, אפשר לשמוע את הסדקים הנבעים בחומת הקונספציה, את האבנים המידרדרות ממנה, את הספקות המחלחלים במלט שמחזיק את החומה, ואת תחושת השקיעה שמגלה את האמת: הבסיס לנספח הביטחוני היה יציב בדיוק כמו אספקת הגז ממצרים, כמו חוסנו של מובראק על-פי תחזיתו של ידידו הקרוב, האלוף במילואים "פואד" בן-אליעזר.
הסכם השלום עם מצרים היה הסכם בין מנהיגים. מעולם לא היה הסכם בין העמים. האומה המוסלמית במצרים מעולם לא קיבלה אותו, ומצרים הייתה למַבּוע הראשי של ספרות שנאה איסלאמו-נאצית של העולם הערבי. עתה, לאחר שנים רבות של דיכוי צבאי, חזר העם לשלטון. לשלטון הזה יש עדיפויות שונות מאלה של קודמו, ששאף קודם כל לשמר את עצמו. הנוכחי שואף לקדם מטרות איסלאמיות. ומזה 100 שנה, המטרה האיסלאמית מספר אחת היא מיגור הציונות.
אני מסיר כובע בפני
מוחמד מורסי. הוא עשה במשך חדשיים יותר משעשה
ארדואן במשך עשר שנים. הוא הכניע את הצבא וכפה עליו להישמע ל"אחים המוסלמים". ןהוא עשה יותר בשבועיים לפירור האמון שלנו בממסדנו הביטחוני, מאשר עשה
אחמדינג'אד בעשור. תהומות השקר, האשליה העצמית והפער האדיר בין מציאות למשאלות-לב של הממסד הביטחוני הישראלי צריכים לעורר מחשבות נוגות בלב כל יהודי החי בארץ הזאת ושואל: האם לכולם נעוצה קורה בין עיניהם מן הרגע שקיבלו את הקורה הראשונה על הכתף? האם כל בעל דרגה מתנתק מן השכל הישר לטובת התיישרות עם הקונספציה? האם נידונו לחזור שוב ושוב על אותן שגיאות יקרות, בדם ובדמים?
הקונספציה היא פשוטה: אם זה טוב ליהודים וטוב למצרים, אזי נגיע לעמק השווה. אם אמריקה עומדת מאחורי חוזה או הסכם, היא מחויבת לקיומו. אלא שהמציאות היא שאם זה טוב ליהודים, אז זהו אסון לאומי לאומה האיסלאמית. המציאות היא שמעולם לא היה הסכם או חוזה שהאמריקנים לא היו מוכנים לכופף, כדי לרצות את בני בריתם הערביים. הממסד הביטחוני מניח כי אם הנשיא המצרי יפר את חוזה השלום, יפר את הנספח הביטחוני, יתחבר אל הציר האיסלאמו-נאצי של אירן, תדע אמריקה לקצץ את כנפיו - ביטחונית וכלכלית. אבל הממסד הביטחוני מניח הנחות כאלו ללא שום גיבוי - לא בהיסטוריה ולא במציאות העדכנית. לכן, בימים ובשבועות הקרובים, נשמע ונראה שוב ושוב את הממסד מזיע אל מול המיקרופון והמצלמה ומסביר לנו כי הכל בשליטה, כי קשריו עם הצבא המצרי איתנים מתמיד, וכי אמריקה לא תסבול את הפרת החוזים שנחתמו ברוב טקס בבית הלבן.
יש מצוי ויש רצוי. הרצוי הוא שישראל תגדיר את החדרת השריון והארטילריה של צבא מצרים לסיני כהפרה יסודית של הסכם השלום, כהכרזת מלחמה, ותודיע שעל מצרים לפנות את כוחותיה המשוריינים תוך 48 שעות, וָלא, יהפכו לאפר. מורסי יעמוד אז בפני ברירה אמיתית: מלחמה או כיבוד ההסכמים. אם מלחמה, עדיפה מכת מנע מוגבלת על גדוד אחד של טנקים מאשר על חמש אוגדות. אובמה יזדעק, רוסיה תצווח וסין תגעש, אבל הבעיה תיפתר תוך 48 שעות.
כבר שלוש פעמים היינו בסרט הזה. הפעם האחרונה הייתה סיום מלחמת ההתשה. אז התחייבה אמריקה לערוב לפירוז של אזור התעלה מטילי נ"מ. הסיכום הופר למחרתו, והתוצאה הייתה מלחמת יום כיפור. אמריקה לעולם לא תסכן את עצמה וכוחותיה לטובת גיבוי הבטחותיה, מפחד התקשורת שתאשים אותה מייד בכניעה ללובי היהודי.
המצוי הוא שהממסד הביטחוני ימשיך לאחוז בקרנות המזבח של הקונספציה. וידבר ויברבר. מורסי יגיע לאירן ויסכם על העברת 10 מיליארד דולר, על הלבנת נפט אירני בהיקף של 50 מיליארד, ועל הקמת כור גרעיני אירני באסיוט. בכסף הזה הוא יפתח בהעברה מסיבית של אזרחים לסיני, כשמסביבם תהיה מעטפת ביטחונית של אותן חמש אוגדות טנקים והגנה אווירית, שלעומתן הכנותיו של גמאל עבדול נאצר למלחמת 67' ייראו כמשחק בדוקים. למען הסר ספק מי בעל הבית, גם מיצרי טיראן ייחסמו. אמריקה של אובמה תספק את כל הגיבוי הדרוש, ותזהיר את ישראל מפני התערבות בענייניה הפנימיים של מצרים, בדיוק כפי שהיא מזהירה את ישראל מפני תקיפה באירן.
המצוי הוא שבסופו של דבר מה שיכול להסתיים במבצע, יסתיים במלחמה בתנאים הגרועים ביותר. וכיוון שלנו אין ברירה, אופירה תשוב לידיים ישראליות. אז יתקיים משפטו האלמותי של גיבור ישראל רא"ל
משה דיין שטובה אופירה (שארם-א-שייח') ללא שלום על פני שלום ללא אופירה.