התדרדרות היחסים בין ישראל וטורקיה, שהחלה מבצע "
עופרת יצוקה" (דצמבר 2008), המשיכה במפגש דאבוס בין פרס ו
ארדואן (ינואר 2009) והתמרון הימי המשותף שבוטל (אוקטובר 2009), הגיעה לשפל המדרגה בעקבות אירועי המאווי מרמרה (סוף מאי 2010). שגרירי שתי המדינות הושבו לארצותיהם, וועדות החקירה שפעלו בשנתיים האחרונות לא הצליחו לגשר על פני חילוקי הדעות. לשתי הממשלות יש דרישות הדדיות, והעניינים ביניהן נראים "תקועים".
אך רבים בישראל ובטורקיה מתגעגעים לחום ולאחווה שאפיינו בעבר את שיתוף הפעולה הרב תחומי בין המדינות, ומתברר כי בשנתיים האחרונות קשרי המסחר בין שתי המדינות לא רק שלא הצטמצמו, אלא אף התרחבו. נכון, אל על חדלה לטוס לטורקיה, אבל חברת התעופה הטורקית מקיימת בכל יום מספר טיסות בין שתי המדינות, והמטוסים מלאים.
חסידי סאטמר והרפורמים במפלגה אחת
מאחורי הקלעים פועלים כמה מידידי ישראל הטורקיים לשיפור היחסים בין המדינות. אחד מהם הוא עדנאן אוקטר, טורקי, מוסלמי מאמין, ידיד ישראל, שבמהלך הדור האחרון פרסם בשם העט "הארון יחיא" ספרים ומאמרים רבים על דארוויניזם, קומוניזם, היסטוריה, פילוסופיה ודת. הוא צבר תומכים רבים, ועל-פי "המרכז המלכותי הירדני לחקר האסטרטגיה המוסלמית" הוא כיום בין 50 האנשים המשפיעים ביותר בעולם האיסלאם. אוקטר צבר גם לא מעט יריבים, המנסים להשתיקו בכל דרך אפשרית. הוא אינו חושש לתקן את טעויותיו: בעבר הוא נחשב מכחיש שואה, ובהמשך חזר בו. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 הוא פרסם ספר שבו טען כי האיסלאם האמיתי מתנגד לטרור, ומאז הוא מנסה לקדם דיאלוג בינדתי ולקרב לבבות. במאמריו ובספריו מרבה אוקטר לצטט את נביאי ישראל ואת חזון הגאולה והשלום העולמי שהם הנחילו לעולם. הוא תומך בפומבי בזכותו של העם היהודי לחיות על אדמת אבותיו בריבונות, בעצמאות ובשלום אמיתי עם שכניו הערבים, הטורקים, האירנים והאחרים, ולכן מתנגדיו טוענים כי הוא בכלל סוכן של המוסד...
כהוגה איסלאמי, מעדיף אוקטר לנהל שיג ושיח עם יהודים מאמינים, שכן עמם הוא מוצא בסיס תרבותי משותף. מבחינתו, יהודי ירא שמים, כמו כל אדם בעולם המאמין ביושב במרומים, הוא אחיו. על-פי גישתו, אברהם - "אב המון גויים" - הוא האב הקדמון של כל המונותאיסטים, ולכן אין שום סיבה שהם יתקוטטו על דבר כלשהו. השלום, האחווה ושיתוף הפעולה בין בני האדם הם הערכים העליונים בעיני בורא העולם, ואילו המלחמה, המאבק והמוות מנוגדים לרצונו. אמונתו זו של אוקטר הניעה אותו להזמין לטורקיה משלחת של חברי כנסת מהצד הדתי של מפת התרבות הישראלית, במטרה לפתוח בדיאלוג בין ישראל הרשמית ובין השכבה הפוליטית הטורקית, וליתר דיוק עם "מפלגת הצדק והפיתוח" הדתית, הנמצאת בשלטון מאז 2002. המשלחת הישראלית כללה את הח"כים הרב
נסים זאב והרב
יצחק כהן, המכהן גם כסגן שר האוצר. למשלחת הצטרפו גם רבה של ז'נבה הרב ד"ר יצחק דיין, הרב בנימין אברמסון יועץ של הסנהדרין, גב' שושנה בקרמן העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ הרב נסים זאב וכותב שורות אלה.
המשלחת ניהלה שני ימי דיונים, אחד באנקרה הבירה ואחד באיסטנבול, שבהם השתתפו עשרות אנשים מהליבה הרותחת של הפוליטיקה הטורקית, רובם חברי המפלגה האיסלאמית. מפלגה זו אינה עשויה מעור אחד. רק כדי לסבר את האוזן הישראלית, נתאר לעצמנו מפלגה דתית בישראל הכוללת את חסידי סאטמר, ש"ס, דגל התורה, פועלי אגו"י, המפד"ל, הבית היהודי, נאמני תורה ועבודה, הקונסרבטיבים והרפורמים - כולם ביחד במפלגה אחת. כנראה זאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ לפני שתקום בישראל מפלגה כזו. אך בטורקיה "מפלגת הצדק והפיתוח" היא כזו, ונראה כי מאפיין זה הוא שאיפשר לה להיות המפלגה הגדולה ביותר, ולכן הגיעה לשלטון (לתשומת לב הפוליטיקאים שלנו). יש בה קיצונים ומתונים, מודרניסטים ומסורתיים, והאמונה ביושב במרומים מאחדת את כולם. מטבע הדברים, אלה מביניהם שנפגשו עם המשלחת הישראלית מתייחסים לישראל באהדה גדולה יותר מראש ממשלתם, רג'פ טאיפ ארדואן.
דנו בכל נושא, בלי לעקוף שום בעיה ובלי לפסוח על שום מכשול: על הסכסוך בין ישראל והערבים, דאבוס, המרמרה ומכלול היחסים בין טורקיה וישראל. המפגש המרכזי התנהל באנקרה ב-15 באוגוסט, עם כ-20 חברי "מפלגת הצדק והפיתוח", והוא החל באווירה קשה במידת מה. אך במהלכו זו הפשירה, ושני הצדדים הגיעו למסקנה משותפת כי האתגרים העומדים כיום מול ישראל וטורקיה - אירן, סוריה, לבנון ועוד - גדולים וגורליים הרבה יותר מאירועי 2008-2010. המפגש הסתיים בהחלטה להקים ועדה משותפת בת שלושה חברים מכל צד שתמשיך לנהל דיאלוג שתכליתו למצוא נוסחה שתאפשר לממשלותיהן של ישראל וטורקיה להשיב את יחסים הטובים שהיו ביניהן בעבר. הדיונים התנהלו ברוח של האחווה והחיבה שעדנאן אוקטר מפיץ.
בראש המפגש ישב מר ישר יקיש, שר החוץ הטורקי לשעבר, שפרסם את ההודעה הבאה (תוספותי בסוגריים - מ"ק): "ב-15 באוגוסט 2012 סעדנו את סעודת שבירת הצום עם משלחת מישראל. אחרי הסעודה התנהלו חילופי דעות ידידותיים. המשתתפים הטורקיים כללו את שר הבריאות לשעבר, חליל שיבגין, שרים וחברי פרלמנט לשעבר ואותי (יקיש). המשלחת הישראלית כללה את ...(שמות החברים לעיל). המפגש אורגן על-ידי ארגונו של עדנאן אוקטר, והתקיים במלון מריוט באנקרה. שתי המשלחות החליפו דעות באופן ידידותי על המצב היחסים הנוכחי בין טורקיה וישראל, והצביעו על כך שהיחסים המתוחים אינם משרתים את האינטרס של אף אחד מהצדדים. במהלך המפגש הושמעו רעיונות שונים במטרה למצוא מוצא מהסבך. עם זאת, המפגש לא הביא לשום המלצה קונקרטית, שכן היה זה המגע הראשון בין שתי המשלחות. לכן הוחלט שכל אחת מהן תמנה צוות של שלושה חברים שיישארו בקשר ויחליפו מסרים כדי לצמצם את הנושא. לא יהיה זה קל להגיע להמלצות ספציפיות, כל עוד הדיון יישאר רחב טווח. חברי הצוות ינסו להגיע להצעות קונקרטיות ולהכין מפגשים נוספים בעתיד, אם אכן יתגבשו הצעות ואלו יצדיקו מפגש נוסף".
שר הבריאות לשעבר בממשלת ארדואן, חליל סיבגין, פרסם הודעה דומה, והוסיף: "טוב לראות שיש מאמצים משני הצדדים לקדם ולפתח את היחסים הטורקיים-ישראלים, שהתדרדרו בעקבות אירוע המאווי מרמרה. עם זאת, אני מאמין כי על שני הצדדים להתאמץ יותר כדי לקדם את היחסים ביניהם. מאמצים אלה יתרמו לשלום האזורי והגלובלי".
הטורקים עשו הכל להצלחת המפגש
יודגש כי בשום שלב לא ראו ולא הציגו את עצמן המשלחות הישראלית והטורקית כנציגות הממשלות וראשיהן. מטרתן הייתה אחת: ליצור בקרב השכבה הפוליטית הבנה הדדית ואווירה ציבורית שתהיה נוחה יותר לקבלת החלטות מצד הממשלות. הגם שהמפגשים לא היו בעלי אופי רשמי, היה ברור כי ממשלת טורקיה הייתה מודעת לביקור, כמו שהשתתפותו של הרב יצחק כהן, המכהן כסגן שר האוצר, לא הייתה סוד בממשלת ישראל. המשלחת הישראלית גם נפגשה עם נציג של "המפלגה הרפובליקנית העממית" (המפלגה החילונית שבאופוזיציה), וגם ממפגש ידידותי זה יצאה המשלחת בתחושה טובה.
בשולי הדברים חשוב לציין כי הצד הטורקי יצא מגדרו כדי להקל על המשלחת במשימתה, החל במימון הביקור על-ידי ארגונו של עדנאן אוקטר, וכלה בדאגה לאוכל כשר למהדרין. אדם משקיע עשרות אלפי דולרים רק למען מטרה שהוא מאמין בחשיבותה, ומכאן ניתן ללמוד כי השבת היחסים בין ישראל וטורקיה לתקנם היא ודאי מטרה כזו בעיני אוקטר. בימים אלה, שבהם מעטים המוסלמים המוכנים להזדהות עם ישראל, ראוי להעלות על נס את פועלו של אוקטר למען עם ישראל ומדינת ישראל ואת דבריו על שלום ואחווה בין ישראל ושכנותיה.
בתשובה לשאלה אמר אוקטר כי "מטרת הביקור היא לבסס את הידידות בין ישראל וטורקיה, להבטיח שלא יהיה שום מתח בין המדינות, להראות שאהבתנו וחמלתנו לעם היהודי הנמשכת לאורך ההיסטוריה שרירה וקיימת ללא עוררין. יש כמה אנשים המפגינים עוינות לעם היהודי, והביקור היה סטירת לחי בפניהם. משאלת הלב היא שיהיו יחסים טובים יותר בין טורקיה וישראל, שכן שתי המדינות הללו הן בעלות ברית. לדעתנו העניינים יסתדרו, שהרי יש חשיבות לשיתוף פעולה עם ישראל ולברית עמה, שכן היהודים הם צאצאי הנביאים, אברהם וישראל. מטרתה של פעולתנו בעניין ישראל היא למנוע אסונות. אנו תומכים בשלום ומתנגדים למלחמות ולשפיכות דמים. אנו קוראים לחירות. האם יש בכך רע? כלל וכלל לא. ברצוננו להבטיח שהם יהיו ידידים של טורקיה. האם זה טוב או רע? טוב!".
איני יודע עד כמה קרוב אוקטר לאוזנו של ארדואן. אבל סדרת המפגשים שהוא ארגן עבור המשלחת הישראלית הייתה מרשימה, והוכיחה כי הוא מקורב מאוד לחלק מאנשי מפלגת השלטון. הדבר בולט במיוחד בהתחשב בכך שהייתה זו כמדומני הפעם הראשונה בשנים האחרונות שמשלחת פרלמנטרית ישראלית מגיעה לטורקיה. התקבל רושם מובהק כי בטורקיה בכלל, וב"מפלגת הצדק והפיתוח" שבשלטון בפרט, יש הרבה אנשים שישראל יקרה להם, והם חשים כי הגיעה העת למצוא את הנוסחה שתאפשר לישראל ולטורקיה לסיים את הפרק העגום בתולדות היחסים ביניהן.
דיפלומטיה ומסורת
ניתן לראות את עניין המשלחת לטורקיה בהיבט רחב יותר: מזה שנים שהעולם האיסלאמי שמסביבנו הופך ליותר דתי. בטורקיה, מצרים, תוניסיה, מרוקו, כווית, עזה (מדינה איסלאמית מזה חמש שנים, למי שטרם שם לב), וכמובן באירן - חל שינוי תרבותי לכיוון האיסלאם, ובעקבותיו שינוי פוליטי, כל אחת על-פי סגנונה ודרכה. יהיו מי שיגידו כי "כולם קיצונים, כולם טרוריסטים, כולם רוצים לזרוק אותנו לים, כי אנו מדינה יהודית, דמוקרטית, מודרנית, מערבית וליברלית", ויש להם על מי להתבסס. כי תמיד יהיו דרשנים ואימאמים שיצדיקו השקפה זו. אלא שנראה כי המציאות מורכבת הרבה יותר. יש כל כך הרבה גוונים של יהדות בקרב 13 מיליון היהודים בעולם. כמה גוונים של איסלאם יכולים אם כן להיות בקרב 1.5 מיליארד מוסלמים?
איני טוען שאין קיצונים וטרוריסטים בעולם האיסלאמי. אך יש גם אחרים, שאינם קיצונים ואינם טרוריסטים, והם רואים את עצמם נאמנים לאיסלאם לא פחות מהקיצונים. כמו אצלנו, מוסלמים רבים מעצבים לעצמם את עולמם הדתי על-פי מערכי הנפש שלהם, על-פי החינוך שקיבלו ועל-פי תמונת העולם התרבותית שלהם שהתגבשה בחייהם הבוגרים. יש ביניהם רבים המוכנים לקבל את האחר כפי שהוא, גם אם הוא יהודי, ישראלי ואפילו ציוני. האמיצים שבהם יפרסמו זאת, האמיצים יותר יתמכו ויממנו פעילות שנועדה לבסס את מעמדה ועוצמתה האזורית של מדינת ישראל, אך האמיצים ביותר לא ינסו להסתיר מהתקשורת ומהציבור בארצם את תמיכתם בה. הבולט ביותר באמיצים הללו הוא עדנאן אוקטר.
המסילות לליבותיהם של שכנינו, הסימפטיים יותר והסימפטיים פחות, נסללות בסופו של דבר על-ידי מגע אישי. נראה כי מוסלמים הנאמנים לאיסלאם חשים נוח יותר דווקא עם יהודים מסורתיים, החולקים עמם את האמונה בריבון העולמים, ולכן ייתכן שאת הדרך הקשה והמפרכת של ישראל אל לב העולם המוסלמי שמסביבה יכולים לסלול דווקא הרבנים שלנו ובעלי ההופעה המסורתית. משרד החוץ אינו חייב כמובן לגייס את צועריו דווקא מבין חובשי הספסלים של ישיבת "פורת יוסף" או פוניבז', אבל מנגד, נראה כי האנשים הנכונים לניהול שיג ושיח עם מוסלמים נאמנים לדתם ולמסורתם אינם דווקא בוגרי בית מדרשם התרבותי החילוני ליברלי של
שמעון פרס, יוסי ביילין ואלון ליאל.
נראה כי דווקא אנשים מסורתיים בינינו יכולים למצוא את הדרך לנהל את מגעיה של ישראל עם שכניה. גם חשוב שהם ידברו בלשונות האזור - ערבית, טורקית ופרסית - ויעברו הכשרה מקצועית בניהול מו"מ ודיפלומטיה. להם יהיה יותר קל להגיע להישגים דיפלומטיים עם שכנינו המוסלמים המסורתיים, וראוי שמשרד החוץ ולשכת ראש הממשלה יתנו את דעתם על כך.
