החיים בישראל כמשל על הקושי

סליחה, רגע לפני שמכריזים על בחירות, רגע לפני המלחמה הבאה ובכלל, רגע לפני שלא קורה כאן שום דבר שלא קרה בשלוש שנים האחרונות (אלא אם יהיה משהו עם פצצת אטום)... בקיצור, רגע לפני שהכל קורה (או נחרב) צריך לעצור ולומר - אנחנו מדינה בת שישים פלוס, שזה מאוד צעיר יחסית למדינות מערביות.. יש כאן לא מעט בלאגן שניתן לייחס למנהיגים, אנשי שלטון, כוח ושררה - שופטים, משטרה, כנסת, ממשלה וגם סתם ערסים... אבל הפואנטה היא שאת המדינה הזו על כל שנותיה הקצרות הקימו בסופו של דבר אנשים שנבחרו על-ידי העם ביחד יד ביד עם אזרחים שעשו, הקימו, בנו, קטפו, לימדו, סללו, פיתחו, לחמו, יזמו וייסדו. היו שם סבא שלי וסבתא שלי והסבים והסבתות שלכם. הם עשו את זה בעשר אצבעות. לא בטוח שאם הייתה יושבת על השטח הזה מדינה אחרת (לא חשוב שמות) בשישים וקצת שנים האלו, היו כאן אוטוסטרדות, מים מותפלים, מים זורמים בכלל, חשמל זמין לאורך כל שעות היום ודמוקרטיה. תשאלו בדרום אפריקה, כנראה המדינה המפותחת ביותר ביבשת, על החיים בצל מדינות נחשלות. תשאלו בדרום סודן, ניגריה וקונגו על החיים בצל מלחמה מתמדת (שם לפחות יש משאבי טבע להילחם עליהם). נדמה שאין מדינה שצמחה בתנאי פתיחה שליליים כמו מדינת ישראל על כל בעיות הביטחון, המשאבים ומגבלות אחרות. וזה לא שהכל מושלם, אפילו רחוק מזה, אבל צריך לומר גם את זה - הרבה מהבעיות האישיות של כולנו הן פריווילגיה במרבית מדינות העולם.

הישראלי הבכיין הפך לרוב

אנחנו מדברים על הישראלי המכוער בגוף שלישי, אבל (כמו הקומץ של בית"ר), הישראלי הזה כבר מזמן הפך לרוב. הוא ישראלי מכוער, חצוף, עקשן, יהיר ומפונק. אם לא כולם ביחד אז לפחות אחד מאלו נמצא בכל אחד מאיתנו. אבל בעיקר - הוא ישראלי בכיין. אנחנו מרשים לעצמנו לדרוש פי עשרים יותר ממה שלסבתא ולסבא שלהם היה. ואין ספק שאנחנו נותנים הרבה הרבה פחות. ואל תגידו לי 'מיסים שמ-מיסים'. 'צבא' ושטויות כאלו. זה חרטא. גם סבא שלי היה בפלמ"ח ושילם מיסים. לפני שני דורות - יהודים רבותי, יהודים - בנו בניינים עם הידיים. גררו מריצות של חול וחצץ. בחום. בלי מזגן. היו סוללים כבישים, מייבשים ביצות. קוטפים בפרדסים, חולבים בידיים. הם בנו מדינה. אז אנחנו היום משלמים מיסים כי ככה נהוג היום להעביר תרומתנו הצנועה למדינה. אנחנו משלמים בכסף במקום לעבוד בעבודת כפיים. אנחנו גם יכולים להשפיע יותר מפעם על מה יעשה עם הכסף הזה. אנחנו נלחמים ומתים כי זה עדיין צו השעה. אנחנו בוכים על כך שאין מקומות עבודה כשאיש מאיתנו לא מוכן להחליף חיתול לקשישים, שאת החיים שלהם סל התרופות היקר שלנו שואף להאריך. אנחנו בוכים על גירוש עובדים זרים ומסתננים בלי לזכור שגם המשאבים שלנו לעצמנו דלים במיוחד. אנחנו מתלוננים על מיסים כאשר תוחלת החיים עולה, הפנסיה מתרחקת ומקומות העבודה מתכווצים. אנחנו בוכים על החום של יולי אוגוסט בדרך מהאוטו הממוזג לקניון אבל לא מוכנים לעבוד בקטיף שמכניס למשק מיליוני שקלים בייצוא ומביא לנו לצלחת פירות וירקות טריים. אנחנו בוכים על מחיר החלב, אבל מוחים על כך שהפתרון גורר ירידה בייצור הישראלי (מה לעשות שהדרך לפתיחת השוק היא הפחתת מכסי יבוא), אנחנו נלחמים נגד חברות כח אדם שמעסיקות אחוז נכבד של עולים מחבר העמים שאנחנו לא היינו מוכנים להעסיק בגלל גיל, שפה ותרבות שונה. אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, ונכון וצודק. ושיהיה במזגן. ואם אפשר גם רכב צמוד, כי התחבורה הציבורית לא משהו. כשעובדתית בכל המאבקים האחרונים לא הוזכרה ולו במילה אחת התחבורה הציבורית הבין-עירונית. אה-אה, אנחנו רוצים את כל זה קרוב לבית. ואם אפשר במרכז הארץ (הנושא של היעדר שיח על מצב התחבורה הציבורית הבינעירונית, הוא לכשעצמו פשע). אנחנו בוכים על שחיתות ומעגלים פינות מתי שרק אפשר. אם זה כסף של הבוס או המדינה עוד יותר טוב.

באיזו זו זכות מגיע לנו יותר?

לכו תספרו לסבתא שלי שפעם היה כאן יותר קל. לכו תספרו לה שהביורוקרטיה היום זה משהו שלא-מהעולם-הזה. לכו תספרו לה שהביטוח הלאומי עושק אתכם. שהמיסים גבוהים מידי. שאתם חיים מהיד לפה. שאין לכם כסף לגני ילדים ולבתי ספר בתוך השכונה. שלא נותנים לכם משכנתה לבית של מיליון-שבע-מאות. שעשרות סוגים של בפלות (וופלים) בסניף הסופר מתחת לבית שלכם יקרים בעשרות אחוזים מאותם בפלות בארה"ב. ושאת הנתון הזה גילתם בטיול החצי-שנתי של המשפחה לחו"ל או באינטרנט שמגיע אליכם עד לטאבלט בסלון. בלי כבלים. ספרו לה גם שהארנונה בלתי אפשרית. שמחירי הדירות מרקיעים שחקים. ספרו לה שהרכבת שלוקחת אתכם מחיפה לת"א ואז לבאר-שבע מאחרת או מתבטלת בלי הודעה מראש. ושלפעמים אין מזגן. ספרו לה שהתקשורת מגוייסת לימין ולשמאל. ספרו לה כל מה שרע לכם. זה לא שהיא תצחק עליכם חס ושלום. גם לא תלגלג. היא פשוט לא תבין על מה אתם מדברים. אתם מבינים, היא מהדור שעשו דברים. כולם עשו. אחד בשביל השני והרבה מאוד בשביל עצמם ומשפחותיהם. ובעיקר בשביל שתהיה כאן מדינה. בשבילנו. גם בכו (כנראה זה טבע אנושי). אבל עשו. וזה לא שכבר עברו מאות שנים מאז. עברו פחות או יותר שישים ומשהו שנים. סבתא - אמא - אנחנו. זה הכל. באיזו זכות אנחנו כל כך יהירים לחשוב שמגיע לנו? ואני עוד לא מדבר על מספרים של התקופה הנוכחית. על זה שבספרד האבטלה דו ספרתית כבר כמה שנים. על זה שמדינו שלמות (!) פושטות רגל. על דירוגי אשראי של מדינות שהולכים ונעלמים. על בורסות קורסות. מחירי סחורות מאמירים. מחסור במים בחצי הכדור הדרומי ואסונות טבע ברבע מהגלובוס. זה רק מהשנים האחרונות... אני מדבר על כל התקופה. על שישים ומשהו שנים. מדינות מערביות - מהחבר'ה שלנו, עברו כבר כמה מאות שנים ברובן. הממשלות התעצבו. הכיוונים התעצבו. האוכלוסיה התעצבה. ישראל היא המדינה הצעירה ביותר בארגון ה-OECD (למעט דרום קוריאה - 1948 ומדינות ברית המועצות לשעבר - שנות ה-90). תנו צ'אנס לעזאזל.

שמירה על הדמוקרטיה - הפאנטיות המותרת היחידה

בשנים האחרונות יש לגיטימציה להשתלחויות חסרות בסיס (ולעיתים חסרות רסן) וחסרות רסן (ולעיתים חסרות בסיס) על מנהיגים שנבחרו בצורה דמוקרטית (גם על זה אתם מוזמנים לשאול באפריקה, דרום אמריקה ומדינות ערב הסובבות). אותי מרגיע לחשוב שהם גם יכולים להיות מנהיגים-לשעבר באופן דמוקרטי לחלוטין. או מנהיגים מורשעים. או אפילו מנהיגים אסירים לשעבר. השמירה האדוקה על הדמוקרטיה הישראלית היא הדבר הפאנטי היחיד שמותר לו אולי להיות פאנטי (ואולי גם זה קיצוני מידי). העניין הוא שכמות הפאנטים שאינם עסוקים בלשמור על הדמוקרטיה המבודדת הזו עולה בצורה קיצונית על אלו שכן ופתאום אנשים כמוני מרגישים מיעוט. אז אני רוצה להיות אחר ואני מאמין שאני ממש לא מיעוט בנושא הזה. אני רוצה לשלם מיסים ואני רוצה ללכת לצבא. אני מעריך את המנהיגים שאני בוחר ואני מוכן לשנות את דעתי אם הדברים לא הולכים לכיוון שרציתי. אני מאמין בכלכלה שמונעת על-ידי מעמד הביניים אבל כזו שלו מתעללת בשכבות האחרות. גם בחזקות יותר. אני מאמין ששוק חופשי עושה לנו רק טוב אבל רק אם הוא חופשי באמת. אני מאמין לאנשים שעושים ופחות לאלו שמדברים. ואני גם מצביע להם. אני לא מפספס הזדמנות דמוקרטית להצביע גם אם לאופציה הכי פחות גרועה (הדמוקרטיה בעצמה היא האופציה הכי פחות גרועה). אני מאמין שעדיף לעשות ולטעות מלא לעשות בכלל. אני מאמין שצריך לזוז קדימה גם אם זה קצת הצידה מאשר להישאר במקום בגלל החשש של 'מה יגידו'. אני לא רוצה 'חלוקת נטל' - רק שכולם ידאגו לעצמם כמו שאני דואג לעצמי. אני לא רוצה 'להוריד את יוקר המחיה' - אני רוצה שמי שבחרתי ידאג לי כפי שאני דאגתי לו. ואני אצביע למי שיעשה למען שניהם גם אם בהיבטים אחרים דעותיו שונות משלי. אני לא חושב שמגיע לי לקנות דירה במרכז תל אביב כי שירתתי בצבא, אבל מגיעה לי הזכות לבחור איפה לגור, לעבוד, לבלות בלי קשר ליכולת שלי להחזיק רכב פרטי. אני לא חושב שבמקום אחר היה לי יותר טוב. ולמעשה זו אף פעם לא הייתה אופציה. אני חושב שתנועות ומחאות זה דבר חשוב אבל הדרך חשובה לא פחות. אני מאמין שלפעמים הדרך חשובה יותר. והמסר, אוי המסר, הוא חשוב משניהם. אני חושב שהמדינה שלנו הולכת בכיוון הנכון והיא הישג אדיר. אני יודע שמרבית העולם שבחבר'ה שלנו חושב כך. וכן, אני מרגיש שיש גם לי חלק בזה. עכשיו צריך לבוא המסר שלי. והמסר שלי אומר דבר פשוט. תחשבו. לבד. בלי הטיות. בלי פחדים. בלי השפעות. מה הכי חשוב לכם. מה יביא לשינוי הזה שאתם מחפשים כל כך. מה בכלל מפריע לכם באמת. אבל באמת. ומי יכול לתקן את זה. לא חשוב איך הגענו לכאן. אנחנו כאן. אי-אפשר לחזור אחורה ולתקן. רק ללכת קדימה ולשנות.