מנזר השתקנים - כרוניקה של פעולת תגמול

בשנת 1965 פרסם עמוס עוז את סיפורו 'מנזר השתקנים'. עכשיו קראתי את הסיפור הזה ב'קצרים' שבהוצאת כתר. על העטיפה מאחור נכתב, בסיפור מנזר השתקנים פעולת תגמול עקובה מדם משמשת רקע להתרחשות מיוחדת במינה. הסיפור, נכתב, הופיע בשעתו בקובץ "ארצות התן". הפתיחה אומרת כל: "בסתיו גברו ההתגרויות. לא הייתה עוד סיבה להבליג. גדודנו הצטווה לחצות את הגבול בלילה ולפשוט על דיר א-נ(אשף). פעולת התגמול המשמשת רקע לסיפור התרחשה בספטמבר 1956 והגדוד שביצעה הוא גדוד 890 של הצנחנים. על חטיבת הצנחנים פיקד אז אריק שרון. בעת ההיא אשף טרם קם וה"התגרויות" בוצעו בידי מסתננים וכנופיות מרצחי פדאיון בהשראת השלטונות והצבא בירדן, בסוריה ובמצרים. לכאורה פתיחה סבירה לסיפור שהרקע שלו פעולת תגמול, אלא "שלא הייתה עוד סיבה להבליג". על מה להבליג? שימו לב, בטח שהבלגנו על משהו אבל בשל "התגברות ההתגרויות" לא הייתה עוד סיבה להבליג. על מה בעצם הבלגנו? משמעות הדבר היא, שיש פה לנגד עיניכם התוהות הר געש עצום מימדים – אנחנו - המאיים להתפרץ בכל רגע ולהשמיד את התרבות האנושית ברחבי המזרח התיכון. כי זה טבעו של הר געש – מאיים לשפוך לבה לוהטת על פני הארץ ולחסל הכל ללא הגיון. ממש פרץ של רגשות רותחים... או אולי מוטב להשתמש בתיאור של הערבים עצמם – סרטן, וירוס קטלני, גוף זר, שפל ויהודי כלב. עכשיו הוא שקט לכאורה ואינו מתפרץ, אבל אל תנסו להרגיז אותו, אל תתגרו בו כי הוא בוגדני כמו חרב פיפיות, מסוגל בהחלט להראות לכם את נחת לימפת גרורותיו ההרסניות. כלומר, התגרויות כאלה ואחרות מעבר לגבול הן בסך-הכל טריגר מאולץ להתפרצות אלימה, מתגעשת, עוצמתית ללא יחס, שמהותית מאפיינת את כולנו לאורך השנים, גם אותך הקורא. דברים אלה, המתארים הוויה תוקפנית מעצם טיבה וטבעה, נכתבו לפני מלחמת ששת הימים, לפני ה"כיבוש". למעשה הם מאפיינים את התרבות הישראלית הציונית של מאה השנים שנכתבו בדם מאז העלייה השנייה. ישנם יהודים בארץ שממש לא אוהבים את ההיסטוריה האלימה של ההתיישבות היהודית בארץ. אחת מהם, שרת החינוך לשעבר, הולכת רחוק יותר, מציעה להוציא את ספר יהושע מתוך הלקט התנ"כי, להפסיק ללמד אותו בבתי הספר... אתם יודעים מה, עמוס עוז הסופר צודק. ההוויה הישראלית היא תוקפנית. היא התפרצה לכאן בתחילת המאה ה-19, הביאה לפה, בין השאר, את בן-גוריון, ברל, יערי והחזן שלו, ברנר כבד הזקן וביאליק אבל גם כמה "הוגי שלום" מדופלמים שהתגודדו סביב מגנט מגנסי באוניברסיטה העברית שהוקמה בירושלים. והיה גם ניסיון, בולשביקי במהותו, להידבר עם הערבים שהתגוררו ברחבי ארץ ישראל והמרחב. הניסיון לא צלח והיהודים כמובן אשמים בכך כמו שהם אשמים גם בסברא ושתילה...

שותף לשקרים של הגויים באירופה

אבל עמוס עוז, וכל השמאל הציוני שבא בעקבותיו, צקלונו המוסרי מחורר ומטפטף, לא ייצא במסע צלב גלוי נגד עיקרון התיישבותנו בארץ האבות. הוא עדין אינו מוכן לגרש אותנו מכאן למרות שכבר גרש את האבות. ההיסטוריה העברית החדשה אומנם מתארת את הדור הקודם כצאן מובל לטבח ואת שלושת האבות כמיתוס של פראות, קורבנות אדם וזימה. אנשים שהישוב העמיד בראשו מדברים על משפחותינו שנכחדו בגלות בשאט נפש, בבוז. הם הגלות הבאושה. סופרים כמו ביאליק, ברנר ורבים אחרים וטובים בימינו מתארים אותם כגלותיים, תלושים, נרקבים, גוססים, סחי ומיאוס. אבל הם משמשים אותנו להצדיק כלפי עצמנו וכלפי העולם את האופי האלים של התיישבותנו בארץ. עמוס עוז הסופר אינו מנסר את גזע העץ שהוא יושב עליו - בינתיים הוא מנסר רק את הענף. הסופר הזה, אומרים רבים, הוא המועמד שלנו לפרס נובל. האמת היא שהוא המועמד של מדינות אירופה האנטי-שמית, לא שלנו. המדינות האכזריות והמטומטמות של אירופה שהקיזה את דם היהודים בחצרותיה וכיכרותיה ורצחה, בין השאר, מיליון וחצי ילדים יהודים, צמאות מאז לניחומים. והנה, מעוז ייצא מתוק. אם אירופה תזכה סופר עברי בפרס נובל היא תזכה בכך את עצמה. כי עמוס עוז ממשיך לתאר בשאט נפש את הסחי והמיאוס של הגולה (שכבר עברה לארץ ישראל) ובעיקר שותף נאמן לשקרים והעיוותים שמפרסמים הגויים באירופה והערבים באסיה על היהודים החיים בארצם.

ריחות רעים של כיבוש

רמז למהותו של הסיפור תמצאו, גבירותיי ורבותי הקוראים, במלה משורש 'כבש' המופיעה בסיפור בתחילת פרק ד'. יש קילוח של פרורי סיד – סמל לנוכחות הצבאית הישראלית הצובעת הכל, אבנים, גזעי עצים ומבנים בסיד לבן. ויש גם 'ידיו מפצחות בלי הרף זרדים' ו'הוא לא ידע' (את שמה) – שרידי פולחן מילוליים של הפלמ"ח ומלחמת העצמאות. ואז, '...גם האדמה הכבושה לא חדלה להדיף גלים של חום סמיך, כבד ריחות'. הכוונה, כמובן, לריחות רעים של כיבוש. האדמה הכבושה – משחק המלים הזה, ראו זה פלא, החל לפני ששת הימים. הגיע הזמן להציג את הנפשות הפועלות. ראשית, המספר. הוא עלום ונחבא אלי הכלים (המלים). הוא זה שאומר לנו, "בסתיו גברו ההתגרויות..." ומפרש את הרקע, התפאורה, ההיסטוריה, ורחשי המוסר הפועמים כמו משאבה חורקת בפרדס סמוך. הוא זה שמביא את דבריו של מפקדנו ומפיח רוח חיים ותנועה באותן נפשות פועלות. מי הן? איצ'ה הלוחם, גיבור לאומי... "גדודנו", כותב המספר, "יכול להתפאר במפקד מהולל ובהרבה קצינים נועזים, אבל איצ'ה הוא גאוותנו. הוא היה מלך". "לאחר כל אחת מפעולות התגמול היה שמו של איצ'ה מהדהד בחלונות הגבוהים. ראו אותו פעמים ביומן גבע ופעם אחת הייתה תמונתו על שער העיתון הצבאי 'במחנה' ". ובכדי שלא תהיה לנו הקוראים טעות במי הדברים אמורים ואת מי הם מתארים, מוסיף המספר הנעלם וכותב: "הוא שגילה את משעול-האפעה מדרום לירושלים דרך מדבר יהודה דרך שטח אויב עד עין גדי....הוא שפרע את החשבון הארוך (יודעים מהו?) עם הבדואים משבט ערב-אל עטעטה....". ואם אתם מתקשים עדין בזיהוי הדמות הנערצת על הישוב ממשיך המספר וכותב: "...אלוף הפיקוד קרא לו פעם בשם אחיהם לרוח של גיבורי דויד המלך בעדולם או של הגדעונים והיפתחים. ובאחת הפשיטות זינק יחידי לבדו...".

רוצים עוד רמז עבה? בבקשה.

דמות שנייה היא נחום הירש חובש עורפי, חייל שירותים מובהק. יש פה אבחנה ברורה וחד-משמעית בין לוחמים לבין חיילי שירותים. כמו תהום גדולה פעורה בין הכוחות. נחום בוהה אל הלוחמים אבל ניצב בין חבריו חיילי השירותים ומשמיע בקרבם בדיחות. חבריו לא מוצאים את העוקץ בבדיחות שלו. הירש מנסח מחדש את אותה בדיחה ושוב, לא מצאו בה דבר מצחיק. והמספר מוסיף ואומר: "...ואולי היה העוקץ שנון או דק מכפי כוחם להבין. אמרו לו: 'שתוק כבר, אתה גם כן'...". האם אנחנו, הקוראים, כן מבינים את רמזי הרמזים? הירש הוא גיבור שלא היה מעולם. בעומדו מול ברוריה קצינת השלישות, שנעה במעגלים בין איצ'ה לרוזנטל, מתפרץ לפתע דמיונו והוא מתאר לפניה כיצד איצ'ה נפצע והוא, נחום החובש, מתחשל ומבצע בו, בעיצומו של קרב משתולל, ניתוח מסובך ומציל את חייו של איצ'ה ש"סופג את הכדור שלו ישר לתוך הגרון שלו". עמוס עוז מתאר למעשה ניתוח שביצע ד"ר מוריס אנקלביץ (אגמון) במאיר הר-ציון והציל את חייו. הנה קטע מתוך ראיון עם הרופא, יהודי ניצול שואה, שהגיע לארץ בשנת 55 ומיד התנדב לצבא: בחודש ספטמבר 1956, לאחר התקפה מתוכננת של חיילי הלגיון הירדני על חיילי צה"ל שבמהלכה נרצחו שישה עתודאים שהיו סטודנטים לרפואה, הוחלט בצה"ל לצאת לפעולת תגמול, הראשונה מאז סוף 1955. התכנון היה לתקוף את הכפר אידנה שמדרום-מערב לחברון... הקצינים התיישבו ליד הג'יפ עם המפות והתדיינו. שרון ידוע בדבר אחד: בכל פעם שקורה משהו, יש לו חמש תוכניות מוכנות. אז החליטו לשנות את הכיוון ואמרו לי: 'זו משטרת א-רהווה, שם על הגבעה ליד הכביש, ואותה אנחנו הולכים לתקוף'.ירדנו מכלי הרכב והתחלנו ללכת ברגל. זאת הייתה גבעה עם שביל שעולה עד לראש... התכוננו לפעול. במקביל, עשינו תצפית וראינו את החיילים הירדנים מסתובבים למעלה – הם לא הרגישו שום דבר. תוך כמה דקות התחילה ההתקפה... ...בכל אופן, הארתי עם הפנס וראיתי שהפצוע הוא מאיר הר-ציון, ושהצוואר שלו נפוח – סימן לדימום פנימי. זה חנק אותו. הוא השתנק ובקושי נשם. לא היה לו דופק, והוא איבד המון דם. הוא נכנס לשוק ,להלם. ההלם הזה הציל אותו באותן הדקות בגלל שהוא לא דימם יותר, וזה גם מה שאפשר לי לנתח אותו. אמרתי לחובש לתת לי סכין. בזמן שעבדנו, זרקו רימונים מלמעלה, ונפל גשם של חתיכות אבנים. בכל פעם ששמעתי 'בום', התכופפתי לכיוון מאיר כדי להגן מפני זיהום. זאת לא הייתה סביבה סטרילית, אבל אין מה לעשות – קודם כל חושבים על איך להציל חיים. בצד אחד מישהו החזיק את הפנס, בצד השני החובש פתח את החבישה, ומיד החלטתי שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לאפשר למאיר לנשום. הייתה לי סכין אמיתית לניתוח, ולא מה שסיפרו אחר-כך שעשיתי את זה עם אצבעות, עם שיניים או אפילו עם קנה של עוזי. הכל שטויות, בתיק שלי היה סט שלם לניתוח כזה. (ניתוח טרכאוסטומיה. א.ג.). מצאתי עם האצבעות את הנקודה בצוואר, והרגשתי שהאזור נפוח. פתחתי את הצוואר עם הסכין והכנסתי לתוכו צינורית. לכל צינורית כזאת יש מוביל עם שפיץ בקצה, שדוקרים איתו את האזור הנפוח. דרך המוביל מעבירים את הצינורית, ולאחר מכן מוציאים אותו. כך עשיתי, והרגשתי שניתוח השדה הצליח. מאיר התחיל לנשום. עמוס עוז העתיק לסיפורו כמעט מלה במלה את הראיון הזה, אלא שהוא פורסם בעיתון 'במחנה' כלשונו רק בשנת 2008. עכשיו הפתעה ראשונה. זה בכלל לא מי שאתם חושבים. כי איצ'ה הגיבור מתואר כפרא אדם ענקי בעל זקן עבות ושיער מאובק הגולש ומשתפך על פרוות הדובים שכיסתה את חזהו וזרועותיו ואולי את כל גופו. האיש הזה הוא עשו, אויבו של יעקב. מופתעים? איצ'ה הוא קטר של אנרגיה חסרת פשר (זוכרים, עלייה שנייה) שמשנה את העולם ואינו עוצר בשום רמזור של ההיסטוריה. אבל הוא מלח הארץ ומגינה המהולל של תעשיית הסרטים גבע. את חיילי השירותים הוא מבזה ומכנה 'עלובי נפש' שלעולם לא ייקחו חלק בפשיטה. אי-אפשר ולא ניתן להפריד יהודים מתיאורי שטנה אוטנטיים כשל ברנר, ביאליק וגיבורי תהילה נוספים.

יש עוד הפתעה.

איצ'ה כלל אינו מלח הארץ, אינו ישראלי. הוא פליט שואה גלותי ונמוש. פרימיטיבסקייה מפרבר כפרי עלוב אי-שם ברומניה. כן, רומני. אפילו לא מבוקרסט (שזה הרי המינימום הנדרש). הוא נאבק בחירוף נפש על הזהות הבוקרסטית, העירונית, אבל בעצמו אינו בטוח בה. במלחמה העולמית ברח עם משפחתו לרוסיה ושם התפזרו כולם. הוא ואחותו הקטנה באו דרך פולניה ואוסטריה לצפון איטליה ומשם באו עליית הנוער ולקחו אותם לכפר הנוער החקלאי-דתי. האם יש משהו יותר אנטי-ישראלי מזה, יותר עלוב מזה? לא מזכיר לכם את הבחור היהודי תהילים-זוגער שהפך את עורו ונעשה הישראלי דן בן-אמוץ? זה לא הכל. איצ'ה אינו ציוני, אינו בונה הארץ, אינו נושא חזון התקומה ודגל התשועה המדינית. "מה פתאום?", אומר איצ'ה. " בעוד שנה או משהו אני אשתחרר מהצבא. אני חוסך כסף לקנות מניה ב'אגד' ויש לי סיכוי טוב להיות חלוץ מרכזי בהפועל פתח-תקווה...ואז בכלל אני בתוך השמנת, מחתן את אחותי וחי כמו בן אדם סוף כל סוף". ועד עכשיו לא היית חי כמו בן-אדם? הוא נשאל. כמו כלב, אמר איצ'ה בכעס עייף. אתם מבינים מה קורה פה? מפשיטה לפשיטה מפשיטים לרעיון הציוני את העור ומלבישים אותו מדים של לגיון הזרים הצרפתי (מצרפת הגיע ד"ר אנקלביץ). קודם כל אנחנו פה כלבים, אבל יום אחד אולי נהפוך לבני אדם... מה שאצלנו הייתה תפילת ערגה עממית של אלפים שנות גלות ונהפכה לחיי היום-יום, הוויה מכוננת של שלושה או ארבעה דורות הנאבקים בתעצומות נפש על עצם קיומם הפיסי ועל הגדרתם המדינית והרוחנית בארץ שכול קשה כשאול – הם חיי כלב של היהודי הגלותי בעיני רוחו וכתב ידו של המספר. פה, עכשיו, המשך הגולה המשתרכת לתוך מדבר יהודה, המשך חסר תכלית של חיים עלובים וסחר איברים. כי מה נפקא מינה בשביל העם היהודי המתקבץ פה? עברנו רומאים, צלבנים, גרמנים, אוקראינים, רוסים-בולשביקים ועכשיו ערבים. זה עולם של זרים וזרות עצומי מימדים שאינם נותנים מרגוע, שמכים מאז ומתמיד ודבר לא השתנה עדין. לנו אין כוונה להשתלב בשום דבר – זה המסר שבו צובע עוז את איצ'ה. איצ'ה נולד לחיים של כלב וההצלה תבוא כשתהיה בידיו מניה של 'אגד'. זה מה שצריך יהודי - הקלה מוניטארית. רגע של מנוחה נפעמת מגיע כשהוא חושף באור פנסי המכונית את בחור הישיבה לבוש השחורים (גם הוא נטע זר ומגוחך) בצד הכביש ומשוחח איתו ביידיש, שפת הבית והשבט. גיבורי גדוד 890 שבצעו את פעולת התגמול המדוברת א-רהווה (מבצע יהונתן) בספטמבר שנת 56 לא היו עטורי זקן. מעטים יצאו מן הכלל. דוידי, ירמי ברדנוב, דני מט וכמה אחרים. היו ביניהם אחדים כבירי כוח ומגודלים שהערצנו בילדותנו כמו גוליבר. רובם ככולם היו בעלי כוח רצון כביר שגרם להם ליצור מיתוס חדשני שדרבן אומה שלמה להישגים גדולים. הם אלה שהרימו את הרף הלאומי גבוה לשמים ומאז כולם כאחד זעקו 'אחרי!' ונאלצו להתמודד איש ברעהו על הבכורה. גבורה והקרבה היו אז הסכין והמזלג של הסעודה. מי שכותב את הסיפור ומוליך אותו אל סיומו הדידקטי, הלא מפתיע, בלטרון מול מנזר השתקנים, הוא נחום הירש חובש עורפי, חייל שירותים לא נחשב, מבוזה בעיני אחרים ובעיניו. הירש שוהה בסיפור מתחילתו ועד סופו. למעשה הוא מוליך את הסיפור (איצ'ה) עמו, מתמרן ומעצים אותו ומיד מרגיע. מעבד כאב, חולשה, אהבה, בדידות וצימאון לאריג ממשי ותופר את חליפתו של הסיפור. הירש הוא כלי בפיו של המספר, עושה דברו ולעתים קרובות בא-כוחו. הירש יאמר לעתים את מה שעולה בדעתו של המספר אבל אינו מעז להשמיע: שאין לו קיום, שאין לנו קיום, שאנחנו כולנו אומללים ורק הוא הפנים את הבשורה הזאת. הירש מוליך אותנו מאיצ'ה לברוריה ומשם לרוזנטל. את איצ'ה הוא מסיע במרדף לירושלים ומסיים את הסיפור עם כולנו מול מנזר השתקנים. את רוזנטל קצין המבצעים הירש והמחבר יחדיו מציירים כמשתמט. הוא מאופיין כמי שאינו לוקח חלק בפעולת התגמול. נו, באמת. שמעתם על קמב"ץ שאינו משתתף בקרבות שמנהלת יחידתו אלא צופה בהם ממרחק בטוח בתוך בונקר? על קמב"ץ שאפילו אינו ממתין עד תום הקרבות, שיגיעו הכוחות הלוחמים אל בסיס היציאה? רק בסיפורים המעוותים של עמוס עוז.

מנזר השתקנים: סמל לסופו של מפעל הכיבוש האירופאי

הסיפור מסתיים מול מנזר השתקנים בלטרון שם נעצרת, ואולי פוקעת, מכונת המלחמה ששמה איצ'ה-נטע-זר. מנזר השתקנים הופך לצעקה גדולה וסוחפת, משק כנפיה של ההיסטוריה מעל לרחשי ליבם של יהודים שנפשם הומייה. המנזר הזה, מסביר נחום הירש, המסביר הלאומי מטעם עוז, הוא למעשה מבצר אדיר של צלבנים. הוא מסמל את תחילתו וסופו של מפעל הכיבוש האירופאי שנעשה בארץ ישראל בתחילת האלף והוא מסמל את כשלון ההתיישבות הלבנה בארץ המזרח. כך למעשה מסבירים לנו עוז והירש חיילי השירותים את הדבר הגדול הזה. לשם כך מתרווח נחום במושב הג'יפ המרופט ומביט באיצ'ה ורואה לפניו רק רעמת זקן עבות. לרגע הוא נזכר באליהו הנביא משיעורי התנ"ך של אותה שרת חינוך לשעבר. אליהו, פרא וקנא ושוחט את כל נביאי הבעל במורדות הכרמל... פרא וקנא – זה הולך ביחד. פרא. זה מה שעוז למד בשיעורי התנ"ך. עדיין נחום הירש מתיימר להציל את חייו של איצ'ה – גם הוא פרא, ילד דוב ענקי ונבער, גיבור לאומי. הוא ינתח אותו, ריבונו של עולם... הירש ממשיך לסרס את הגיבור הלאומי בחלוקי הנחל החלקלקים שלו. במילים. כי המלים, אומר נחום, הן מקור הטומאה. באין מלים אין שקר. זה ההיגיון המטומטם של הפוסלים במומם בכל העולם. המלים הן מקור הטומאה והשקר. אם תשנה את המלים ותעטוף אותן בצלופן, יאמר לכם הסופר עוז, הרי שמיגרת את הרוע, הטומאה והשקר. שיהיה בריא. אצל שמעון פרס, תלמידו ורבו של עוז מכנים את הביטוי המלבלב הזה: מזרח תיכון חדש. הנה מה שעושות המלים של הירש לאיצ'ה: "בטח שאתה לא יכול להבין. אתה אפילו מסוגל להרוס כפר בלי לדעת כלום על התושבים ועל ההיסטוריה שלו, בלי לרצות לדעת. סתם ככה. כמו פר משתולל" ( כמו הצלבנים, לא?). "בטח שאתה לא מבין. מה אתה כן מבין. לדפוק ולהרוג, זה מה שאתה מבין. וכדורגל. ומניה באגד. חיה רעה ולא בן אדם. חיה רעה ומטומטמת. הלא מרמים אותך כל הזמן, רוזנטל דופק את ברוריה, הקצינים, השין גימלים, ואפילו אחד כמוני..... מפני שאתה חיה ולא בן אדם, לכן נדמה לך שכולם בדיוק כמוך. לא כולם כמוך. לא כולם הורסים והורגים כל החיים. להפך...". הצלבנים, מי שלא יודע, נעלמו כלא היו אחרי מאה וחמישים שנה. כמה שנים עוז נותן לנו? כלומר, לא כולם צלבנים מטורפים, משיחיים, חסרי חוש היסטורי, היסטריים. לא כולם יגורשו מכאן כמו כלבים – רק הכלבים. עוז וחברו נחום הירש, שיש להם חוש היסטורי מפותח, שמבינים את המשמעות הנלוזה של מבצר הצלבנים בלטרון, יישארו פה כשיגיע שוב אותו סאלח א-דין. דרך אגב, הסאלח הזה מעולם לא היה ערבי ולכן לא חשב כובש זר, אלא משחרר... (עמוס עוז מבצע בתוכנו פעולות תגמול - המשך יבוא).