מדובר בספר הבנוי בצורה מגוונת שיטתית ובהירה. הפרקים הראשונים (1 עד 3) עוסקים במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. לאחר מכן עוסק השער הראשון במשטר הדמוקרטי (11 פרקים), לאחריו השער השני העוסק ב"מאפייני מדינת ישראל כמדינה יהודית" (2 פרקים). השער השלישי עוסק ב"מאפייני המשטר בישראל" (5 פרקים), והשער הרביעי והאחרון הינו "רשויות השלטון" (6 פרקים), לאחריו יש סיכום, אינדקס מושגים ורשימת מקורות.
החלקים הפחות טובים של הספר הם החלקים הראשונים, למשל בפרק "הכרזת העצמאות של מדינת ישראל" ( פרק 2), תחת תת הפרק "קיימים ארבעה סוגי טיעונים להצדקת הקמת המדינה", מצוינת "ההצדקה ההיסטורית" שביחס אליה נכתב ש"ההכרזה יוצרת קשר היסטורי רציף בין העם היהודי שישב בארץ ישראל בעבר הרחוק לבין העם היהודי שיושב בארץ בהווה". חסרה אבחנה בין יהודים לבין שבטי ישראל ולא רק זאת.
בהמשך נטען כי "שרשרת אירועים שבאה לידי ביטוי במספר שלבים, מלמדת על הקשר ההדוק בין האנשים ומכך על הזכות הקיימת ליהודים למדינת ישראל". ומהם השלבים? " שלב ראשון: תקומתו של העם היהודי בארץ ישראל אשר יצר לעצמו את כל סממניו של עם ולאום". אם נוצר לאום בארץ ישראל מדוע הוא לאום יהודי דווקא? הרי האזרחות היא ישראלית?. "שלב שני: העם היהודי הוגלה בכוח מארצו".
השלב השני הוא בסדר כרונולוגי הפוך מסדר כתיבתו, אבל עיקר הבעיה שזו טענה מיתולוגית. הרי לא העם הוגלה מארצו ,וגם לא בכוח, אלא אליטות פוליטיות. גם השלב השלישי הינו בעייתי "על-אף שחי בגלות, העם היהודי שמר אמונים לארץ ישראל וקיווה לשוב אליה מכל ארצות הפזורה". אולם, מה פשר שמירת אמונים זו? האם מדובר על רגש לאומי? ואם כן, כיצד הוא בא לידי מימוש? הרי מדובר על כיסופים דתיים, ואין אלו הופכים את בעלי האמונה ללאום פוליטי! השלב הרביעי, הוא כביכול מימוש השלב הקודם לו- "עליית היהודים לארצם וחידוש חיי הרוח, התרבות, כמו גם ההתיישבות".
תחת סעיף ההצדקות הבינלאומיות מוזכרים: הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שכמובן לא קיבל הצדקה בינלאומית, באשר החלטותיו לא חייבו אף מדינה שהיא. ההצדקה השנייה היא הכרזת בלפור שלדעת הכותבים מהווה "הכרת ברטניה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל". אולם בהכרזת בלפור מצוינים שתי הסתייגויות. האחת, שמירת הזכויות הדתיות והאזרחיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל (כלומר הערבים), וגם אי פגיעה במעמדם ובזכויותיהם הפוליטיות של היהודים במקום מושבם המרוצים ממעמדם. כלומר אין הצהרת בלפור רלוונטית ליהודי המערב המשולבים במדינותיהם, ולכן ברור שאין היא רלוונטית לכלל היהודים באשר הם, כמו גם היא מתייחסים למי שאינם יהודים שבארץ ישראל. היכן יש התייחסות לזה בנוסח הספר?
שימוש במיתוס חסר בסיס
בעיתית גם ההשוואה העולה מפרק מס' 3 העוסק ב"מדינה לאום ומדינות לאום", המתאר בתחילתו המאבק לשחרור מן השלטון הבריטי כמאבק אזרחי שהתפתח למאבק לעצמאות מדינית על בסיס של חירות ושוויון, לכל התושבים הגרים באמריקה. לאחר שמובאת ציטטה על הקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" נאמר בהמשך ש"המדינה החדשה הייתה לביתו הלאומי של העם היהודי, ובכך הפכה מדינת ישראל למקרה פרטי נוסף של מדינת הלאום המודרנית".
כמובן שהסיפא היא מיתוס חסר בסיס. ישראל חסרת מאפיינים בסיסים המאפשרים לסווג אותה כמדינת לאום מודרנית: היא חסרת כחוקה, אין כל אזרחיה שווים בפני החוקה שאיננה, אין לה גבולות טריטוריאליים מוגדרים ומוסכמים, אין היא בגדר רפובליקה, לא מוכרת לאומיות המדינה, שאם הייתה מוכרת הייתה ישראלית. ביחס ללאומיות, נעשה שימוש בתפיסת סמית ולא במודרניסטים כאנדרסון וגלנר, אבל גם זו הינה בעייתית בגרסה. " הלאומיות היא השקפת עולם המלכדת קבוצת אנשים על בסיס משותף, בשאיפתם לעצמאות מדינית בשטח נתון". קצת מרחיק לכת לראות בלאומיות "השקפת עולם" מעבר להיותה תפיסה, אולם המשך המשפט מציג בעיתיות באשר "החברה במדינת ישראל התלכדה קודם כל על בסיס זהות משותפת של קבוצה אתנית - עם, ואחר כך סביב אזרחות משותפת". זהות אתנית משותפת? למרות הגיורים שהיו לאורך ההיסטוריה בממלכות שונות? למרות המגוון האתני? למעשה למעט הדת לא היה בסיס משותף לקהילות היהודיות השונות.
הדברים לא נעשים ברורים יותר כשמפורטים מרכיבי הלאומיות: תרבות משותפת, שלא הייתה קודם לחיים בישוב העברי ( למעט הדת כמרכיב היסטורי), מיתוסים וסמלים לאומיים ( שנוצרו בהווה והושלכו לעבר), זיקה למולדת ("טיפוח אהבה וגעגועים למולדת"-ובתנאי שמדובר ברגש לאומי המביא למאבק לאומי), וכן "טיפוח הזהות הלאומית". לאור זאת יש לשאול, אם ישראל היא מדינת העם היהודי, אז מה המשותף לסימון ויל, ברונו קריסקי, שלמה בראבא והנרי קייסינג'ר?
בהמשך מובא בצדק הסבר על "סוגיות הלאומיות": לאומיות אזרחית ( וולונטרית פוליטית), לאומיות אורגנית ( אתנית), ולאומיות תרבותית. אומנם מובאת הערה ש"לא קיים דגם טהור של לאומיות אזרחית, אורגנית או תרבותית" באשר יש עירוב בין המרכיבים אבל בכל זאת קודם לכן מצוין (לפני ההתייחסות ליהודים), ש" הגרמנים הם בעלי לאומיות אורגנית, משמע הם בעלי זכויות אזרחיות בגרמניה, גם כשהם מהגרים מגרמניה (במה זה שונה מאותן ארצות המאפשרות כפל אזרחות?). בהמשך נכתב ש" הלאום היהודי הוא לאום אורגני, ושערי המדינה פתוחים בפני כל יהודי המבקש לעלות לישראל והוא מקבל אזרחות במדינה בזכות יהדותו". רק חבל שהמחברים שכחו לציין שהאזרחות הישראלית ניתנת גם כיום למי שנולד לפני הקמת המדינה, ניתנת לו לפי חוק השבות, כלומר בן הארץ שנים רבות הוא בחזקת מי שזכאי לעלות לארץ!
חולשת הפרק בסוגיה הלאומית ממשיכה בטיפולוגיה הנסבה לא רק על מדינה רב אתנית, אלא גם על "מדינה רב-לאומית", כיכול אנו חיים בתקופה הסובייטית או הצארית. מבחינה זו לא נכון לראות לא את ארה"ב ולא את שוויץ כמדינה רב-לאומית. הראשונה היא מדינה רב אתנית, שהאתניות מבוטאת במקף, אמריקני- היספאני, אמריקני- אירי וכיו"ב, אך כולם אמריקנים השותפים לתרבות ולאורך חיים אמריקני. שוויץ היא מדינת לאום עם אתוס של לאום אחד בן מאות שנים.
לעומת זאת הפרקים העוסקים בדמוקרטיה ובערכיה טובים יותר. מעניין לציין שבמושג "שלטון העם" נכתב שהכוונה היא "לכל האזרחים במדינה, ציבור האזרחים במדינה ולא לעם במובן המקובל של לאום אתני". אולם המסקנה שאין היהודים מהווים עם מבחינת הדמוקרטיה, אינה נכתבת מפורשות, או אז היה עולה המתח בין הלאום הישראלי הכולל את כלל אזרחי ישראל והעם היהודי.
בטיפולוגיה של הדמוקרטיה, קיימת פריסה סבירה של סוגי מודלים: דמוקרטיה פרלמנטרית, נשיאותית, חצי נשיאותית אך יש נטייה להפרזה ביחס לחסרונות. א." ברוב המשטרים הנשיאותיים מתחרות שתי מפלגות בלבד וכך אין ייצוג למגוון הדעות הקיים מדינה", אולם אם ניקח כדוגמה את ארה"ב ברור שמדובר בשתי מפלגות "סופר - מרקט" המכילות גוונים שונים והנותנות ייצוג רחב של מגזרי החברה. שנית, הטענה הבאה מוגזמת למדינה חוקתית דמוקרטית -"אם הנשיא הוא חלק ממפלגות הרוב בפרלמנט, יש בידיו כוח רב מדי והוא יכול לפעול ללא חשש ממחאה ציבורית. במדינות לא מעטות הביא הדבר למרידה בשלטון". הסיפא מעיד על כך שמדובר במדינות שאין דמוקרטיות ליברליות.
דומה שיש בלבול רב ביחס למודל "המודל המעורב", כלומר פרלמנטרי עם נשיאותי שבו" העם בוחר בנפרד את ראש הממשלה או את הנשיא וכן את הפרלמנט. ראש המדינה אינו זקוק לאימון הפרלמנט, אך ממשלתו כן. יש הטוענים שממשל מעורב דומה במאפייניו לממשל חצי נשיאותי. שיטה זו התקיימה במדינת ישראל בין השנים 1996 - 2001". אולם מדובר בהטעיה: א.בישראל ראש המדינה הוא הנשיא והוא נבחר ע"י הכנסת ולא בבחירות ישירות ע"י האזרחים. ב. ראש הממשלה וכן ממשלתו זקוקים לאימון הכנסת ומכהנים מתוקף תמיכתה. אין מדובר בממשל חצי נשיאותי, כי אין הנשיא בישראל במעמד פוליטי כשל הנשיא בממשל חצי נשיאותי כמודל הנשיאותי הצרפתי.
בדרך לדיון באתנוקרטיה של ישראל
יש לציין לעומת זאת את פרק 8 העוסק בסוגיה שבה בדרך כלל ספרי אזרחות לא עסקו בפירוט - עיקרון הכרעת הרוב וזכויות של מיעוטים. אולם הטיפולוגיה אודות: גישה השואפת להגיע לאחדות מלאה של קבוצת המיעוט, הגישה הליברלית הפרגמטית, והגישה התומכת במתן אוטונומיה מלאה לקבוצות המיעוט, אינה מדויקת, ואינה כוללת בהקשר זה מושגים הכרחיים כמו: רב תרבותיות, רב תרבותיות ליברלית, ורפובליקניזם, המופיעים מאוחר יותר תחת תת הכותרת "מרחב הזהות האזרחית":דמוקרטיה ליברלית- אינדבידואלית, דמוקרטיה ליברלית-רפובליקנית, דמוקרטיה רב תרבותית ודמוקרטיה הסדרית (קונסוציונלית).
מעניין לציין שהמחברים מציינים (מה שמעורר מחשבה לגבי ההשלכה על ישראל), ש"דמוקרטיה ליברלית - רפובליקנית- זוהי הדמוקרטיה המקובלת והשכיחה ביותר בעולם". ישראל מסווגת לפי טיפולוגיה זו כ"דמוקרטיה רבת תרבותית", שזהו כמובן סיווג בעייתי הן מבחינה תיאורטית והן מבחינת ההשוואה לדמוקרטיות שהנהיגו מדיניות רבת תרבותית. השימוש בטקסט של
רות גביזון בו היא טוענת ש"מדינת ישראל מושכת רק כי היא המדינה היחידה בעולם שנותנת להם (ליהודים) להרגיש שהם יכולים לחיות חיים יהודיים יותר שלמים והם רוצים את זה", -מזכיר את טענת א.ב. יהושע ש"הישראלי הוא היהודי הטוטלי", כלומר שלם לעומת היהודי שאינו ישראלי, אבל רק היהודי יכול להיות ישראלי. הדרך מכאן לדיון באתנוקרטיה של ישראל אינה ארוכה...
ללא התייחסות לנושא החוקה
בפרק 9 העוסק ב"עיקרון שלטון החוק", חסרה התייחסות לחוקה ולמעמדה מול החוקים. רק בפרק 10 בסעיף ה, מופיעה "החוקה".
פרק 14 עוסק ב"מדינה היהודית" והיהדות מובאת כ: דת או לאום או כתרבות. במרחב הזהות האזרחית מופיעות: זהות יהודית ותרבותית וזהות יהודית לאומית חילונית, ותחת מרחב הזהות הלאומית : זהות יהודית דתית לאומית וזהות יהודית מסורתית. אולם באופן מפתיע אולי, יש גם דיון בלאומיות אזרחית (המוגדרת גם כוולונטרית- פוליטית), תוך העלאת הטענה, (הנשמעת ככפירה במערכת החינוכית הישראלית-ציונית), ש"מדינת כל אזרחיה במובנה המודרני כיום מבוססת על שני נושאים עיקריים: שותפות האזרחים במדינה, בזכויות ובחובות, ושותפות מלאה במסגרת תרבותית לאומית אחת". לא רק זאת אלא שגם מופיע תחת הכותרת "הצהרה פומבית נגד החלטת ממשלת ישראל לתבוע הצהרת נאמנות ל"מדינה היהודית", קטע מתוך אתר " אני ישראלי" (אתר העמותה שעליה אמרה הפרקליטות שהיא חותרת תחת אושיות המדינה!) בו נכתב ש"במדינה דמוקרטית הריבונות שוכנת בלאום-הוא כלל אזרחי המדינה.
הלאום מוגדר על-ידי גבולות המדינה ושמו נגזר משמה של המדינה". מול טקסט זה ניצב תחת הכותרת "מדינת ישראל-מדינת הלאום של העם היהודי", טקסט של הוגה הדעות הכותב כיום בעיתון הארץ,
ארי שביט, המצדיק בשבע סיבות את היות ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הסיבה הראשונה-"מטרת העל של הציונות היא שבארץ ישראל יהיה לעם היהודי בית לאומי המוכר במשפט העמים. מי שאינו מכיר שלעם היהודי זכות לבית לאומי הוא גזען." כנגד זאת ניתן לכתוב "שוועד הקהילה היהודית בפלסטינה-א"י, אינו בגדר מדינת לאום מודרנית, ומי שלא מבין זו, כמו שביט, לא מבין על מה הוא כותב.
הסיבה השנייה, היא העימות הישראלי פלשתיני באשר "משך מאה שנים לא הכירו התנועה הלאומית היהודית והתנועה הפלשתינית זו בזו". אצל שביט המעבר מ"ישראלי" ל"יהודית", הינו בנשימה אחת, וללא כל חשיבה על מהות התופעה הפוליטית. לא ברורה המסקנה: "רק הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי תבלום את המפולת וליצור לגיטימיות הדדית, ישראלית-פלשתינית". מדוע שהפלשתינים יכירו במדינת העם היהודי בה 20% מאזרחיה הם ממוצא פלשתיני? הסיבה הרביעית היא ש"תביעת השיבה היא המתת המדינה היהודית". אולם השיבה גם נוגדת את המקובל בעולם בנושא פליטות ואין לצפות שמדינת לאום כלשהיא תסכים לה. הסיבה החמישית היא ש"הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי תבהיר לתושבי מרקש, אלכסנדריה ובגדד, שישראל אינה נטע זר, אלא חלק בלתי ניפרד מהמזרח התיכון".
מול זאת ניתן דווקא לטעון שמדינת לאום ישראלית דמוקרטית, בה חיים בשוויון אזרחים ממוצא אתני ודתי שונה, אמורה להיות מדינה דמוקרטית ומשגשגת השונה מהותית ממדינות השבטיות והכבולות בתכתיבי האיסלאם שסביבה. הסיבה השישית היא סיבה היסטורית אירופאית: " הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי תהיה הכרה של אירופה באחריותה המוסרית כלפי היהודים שרדפה במשך שנים". זו סיבה תמוהה לאור הלקחים שהופקו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה והחקיקה כנגד תופעות קיצוניות של גזעניות ימנית.
הלקח ממלחמת העולם השנייה הוא גינוי התליין, ולא כפי שעושה שביט וארגונים יהודים, הצבעה על ייחודיות הקורבן הגם שעשרות מיליונים אזרחים נרצחו במלחמה. את הגיגיו מסיים שביט באמירה הבאה:"אי-אפשר לדרוש הכרה בישראל יהודית בלי להיות מחויבים לישראל הדמוקרטית. בלא הבטחת הזכויות המלאות והשוות של הלא יהודים בישראל, לא תהיה תקומה למדינת הלאום היהודית". אכן חשיבה אקסימרונית כנהוג במחוזות הקונצנזוס הציוני.
כספר אזרחות לא ניפקד מספר זה הפרק "הקשר והיחסים בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל", ואף ניתן בו ביטוי להגיגיו של נשיא המרכז לתכנון מדיניות העם היהודי, פרופ' יחזקאל דרור, שבין יתר הצעות קהילת חכמי חלם, מציע הכרה ב 'עליה חלקית" שבמסגרתה יהיו היהודים רק חלק מהזמן בישראל, כדבר לגיטימי.
עדיף על ספרי האזרחות שמהם למדתי
הדיון באזרחות ובדרכי קבלתה הינו בהיר גם הודות לטבלה, הגם שחוק השבות אינו בא לידי ביטוי מלא, אם כי אזרחות מתוקף זאת מכונה בצדק כמבטאת לאומיות אתנית בעוד שלגבי מי שאינם יהודים,ישיבתם בארץ בשנים קובעות מאפשרת להם קבלת אזרחות בשל דין הקרקע, המבטאת לאומיות פוליטית.
לאחר הדיון באזרחות מתקיים הדיון המקובל בסוגית מיהו יהודי תוך ציטוט מבג"צ רופאייזן ושליט.
סיכמו של דבר מדובר בספר ממצה המכיל מידע רב ומגוון תוך הצגה בהירה. למשל לקראת סוף הספר יש טבלה המציגה את הממשל הנשיאותי מול הפרלמנטרי.ׁ (הגם שמדובר במשטר דמוקרטי פרלמנטרי לעומת משטר דמוקרטי נשיאותי ולא כפי שנכתב-"ממשל"). אבל בסך הכול, בכשורה התחתונה דומה שספר זה עדיף על ספרי האזרחות שמהם למדתי בעיקר על מוסדות המדינה וזכותנו על הארץ להצדקת היות ישראל מדינת לאום דמוקרטית.
