הכותרת בוודאי תגרום לעיתונאים, לעורכי עיתונים, והחשובים מכל - לבעלי העיתונים, להרים גבה. זכויות לקוראי ה
עיתון? מה פתאום? ממתי? מובן מאליו שמדברים על זכותו של העיתונאי לפרסם, על זכות העורך לפסול וכן על זכויותיו של בעל העיתון - אלו הצדדים המקובלים בוויכוח על העיתונות. מובן גם שעוסקים בזכויותיהם של אלו שנפגע שמם הטוב עקב פרסום, אך לעולם אין עוסקים בזכויות הקוראים מן השורה - להם אין "זכות עמידה".
בערך הארץ באתר ויקיפדיה מצוטטות תשובות נרגזות שהשיב הבעלים והעורך של העיתון דאז,
גרשום שוקן ז"ל (האבא של הבעלים הנוכחי) לקורא נרגז שהפסיק לקרוא הארץ אחרי 25 שנה שבהן היה מנוי:
"אנחנו כותבים את מה שאנחנו רואים לנכון, ולא את מה שאדוני רוצה לקרוא. ואם אדוני לא הבין זאת אחרי 25 שנה, הרי שהוא בזבז את כספו ואת זמנו". לקורא אחר כתב שוקן:
"אדוני ממילא לא היה ראוי לקרוא את 'הארץ'". לא מעט מנויים עזבו עם השנים את הארץ מאחר שחשו שהעיתון מתעלל בהם ובערכיהם.
עירית לינור היא הידועה שבהם ואף נתנה לנטישתה
ביטוי פומבי.
תשובותיו של שוקן למנויים הנרגזים משקפות את עמדת בעלי העיתונים, העורכים והעיתונאים עצמם הפועלים בשוק הפרטי. להבנתם, לקורא יש תמיד זכות מלאה לא לקנות את העיתון ואפילו לבטל את המינוי. ברוח הימים האלו נוסיף שיש לו גם זכות לסרב לקבל עיתון שמוצע לו בחינם. הקורא הוא צרכן פסיבי בלבד וזכויותיו הן אלו של מי שרכש מוצר ולא של שותף, ולו גם שותף זוטר ושקט.
"יהיה נורא בלי הארץ"?!
העיתון הרגיל רואה את עצמו כעסק הפועל בשוק הפרטי ואיש מבחוץ לא יאמר לו איך לנהל אותו. סביר שעורך עיתון מפלגתי לא היה משיב כך לחבר מפלגה נאמן החתום על מינוי לעיתון. העיתונות המפלגתית שפרחה בעבר (דבר, על המשמר, הצופה, למרחב ועוד) נעלמה זה מכבר ועמה היומרה לקשר בין הקורא לעיתון הנשען על מחויבות אידיאולוגית משותפת.
היה זה נשיא בית המשפט העליון בדימוס
אהרן ברק ש
העלה את הרעיון כי עיתון מטבע תפקידו והשפעתו על השיח הציבורי, מהווה גוף דו-מהותי, דהיינו גוף פרטי שמתוקף תפקידו המיוחד בחברה יש להטיל עליו חובות מתחום המשפט הציבורי. התזה הזו לא זכתה לפיתוח ראוי במשפט, אבל יש להדגיש כי גם אם תפותח בעתיד היא מבטאת חובה של העיתון כלפי כלל הציבור ולאו-דווקא ביחס לקוראיו המיוחדים.
המשבר בעיתונות כבר עושה את שלו ועל-אף העובדה שאיש אינו מדבר על מתן זכויות לקוראים, יש כבר מי שדורש מהם מחויבות שלא נדרשה בעבר. כך למשל המשורר יצחק לאור
מאשים למעשה את השמאל בקריסתו הצפויה של
עיתון הארץ וכותב:
- "כמה מאלה, החרדים לגורל הארץ, למשל, מוכנים להתחייב לשלם בעד מנוי (או בעד מוצרי תרבות עצמאית אחרים מצד שמאל)? בקיצור, כמה מהמתנבאים "יהיה נורא בלי 'הארץ'" מוכנים - לא לערוך אותו, לא לכתוב בו ולא להפגין עם עובדיו אם ייסגר, חלילה - אלא פשוט לשלם בעדו?"
עיתון - מקום עבודה!
קולות אחרים טוענים שיש לסבסד את העיתונות הכתובה בשל חשיבותה החברתית. הרעיון אינו חדש והשר כחלון הציע אותו כבר לפני כשלוש שנים. אז
הזדעק עורך "דה-מארקר" הקשור להארץ ושלל את הרעיון מכל וכל. חלפו מספר שנים, עיתון הארץ חש את הקץ המתקרב ו"פעולה ממשלתית" להצלת העיתונות הגוועת אינה מילה גסה -
תשאלו את
ארי שביט. אני מניח שגם
גיא רולניק - כשיחוש את חרב הפיטורים החדה מונחת על צווארו, יעדיף שלא להתייאש מהאפשרות להינצל באמצעות תמיכה ציבורית.
באשר לי - עיתון הוא מקום עבודה ובעיתון הארץ לדוגמה עובדים מאות אנשים שלא קוראים להם
גדעון לוי והם בכלל לא כותבים בעיתון. המחשבה שכספי משלם המיסים יופנו לתמיכה בגדעון לוי או בעקיבא אלדר, בעמירה הס, או אפילו בארי שביט - קשה מאוד לעיכול. אני מוכן להילחם עד חורמה על זכותם להביע את דעותיהם המרגיזות אותי, אבל לסבסד אותם? - קצת מוגזם, הלא כן?
רוצים עזרה? יש תנאים!
למרות עובדה זו ובשל תרומתה החשובה של העיתונות, גם זו המוטה והאינטרסנטית, וגם זו הפוסט-ציונית, לשיח הציבורי ולאיכות הוויכוח הציבורי - איני שולל על הסף את האפשרות לתמיכה ממשלתית ולכל רעיון שיאפשר ל
מעריב, להארץ ולכל אמצעי תקשורת להתקיים. תנאי אחד חייב להתקיים והוא - שכנגד תמיכה ציבורית תקבל על עצמה העיתונות כמה מגבלות וחובות, והראשונה שבהן היא הסכמה לקוד אתי מחייב ובעל שיניים להתנהגות עיתונאית הגונה והוגנת. רצוי מאוד שהקוד האתי יעוגן בחקיקה.
אם רצונה של העיתונות להיות נסמכת על שולחן הציבור, עליה לאפשר לקוראיה גם אפיקי ביטוי על גבי העיתון, בכפוף לעריכה מקצועית כמובן. חלק משטח העיתון חייב להיות מוקדש לקוראים ולאפשר להם גישה אל אמצעי הביטוי - גישה הנחסמת בפניהם היום. אין שום סיבה שהציבור יסבסד אחוזות פרטיות של בעלי הטורים.
רק כאשר הקורא יהיה לשותף ביצירת העיתון, ורק כאשר גם דעתו תישמע, וכאשר העיתונות תקבל על עצמה קוד אתי מחייב - היא תוכל לבוא בתביעות לסיוע והתביעות יוכלו לזכות לאוזן קשבת.