הנתונים שמסר גזית (מפי ד"ר מוחמד ביטאר) אכן מוגזמים, אבל הטענה הכללית
שהוצגה במאמר נכונה, לאמור: שיעורם של אנשי הרפואה הערביים (רופאים, רוקחים, אחים/אחיות) בקרב כלל אנשי הרפואה בישראל נמצא במגמת עלייה מואצת (בתחום הסיעוד והרוקחות הוא עולה כיום על שיעורם של הערבים באוכלוסיה הישראלית).
סואן נטפל לדיוק בנתונים המספריים אודות אנשי הרפואה הערביים ובוחר להתעלם מהתזה העיקרית שמביא גזית מפי ד"ר ביטאר. גזית כותב: "ד"ר ביטאר חשף בפנינו את אחד הסודות הכמוסים של המדינה. שמענו מפיו על המהפך שעוברים כיום הרוב הגדול של ערביי ישראל, אזרחי המדינה, גברים וגם - אף כי בפיגור מסוים - נשים. מסתבר שאין קשר לנעשה עם מה שאנו שומעים וקוראים בתקשורת." זו האמת לאמיתה. ערביי ישראל עשו במהלך העשורים האחרונים התקדמות עצומה בתחום ההשכלה, הכלכלה והתקשורת (יותר מכל אוכלוסיה ערבית בכל מדינות העולם).
שינוי בהשכלה ובתעסוקה
לפני כשלוש שנים פרסמתי בבמת "אנשים ישראל" מספר מאמרים שסקרו את מצבם הכלכלי של ערביי ישראל. הובאו בהם נתונים עדכניים ומגוונים (כולל נתונים ממשרדי פרסום וחקר שוק, שאמינותם ביחס למגזר הערבי, גדולה בדרך כלל מזו של הלמ"ס) וכן פרשנות נרחבת. תקציר של המאמרים הללו פורסם ב"חדשות בן עזר" ועורר הדים רבים. התמונה המצטיירת היא שערביי ישראל רחוקים מאד מההגדרה של "עניים" ו"חסרי השכלה". למעשה, רק כרבע מהמגזר הערבי הוא עני (במונחים מערביים). בתחומים מסוימים הערבים בארץ אף משיגים את היהודים, כגון שיעור הבעלות על דירות ושווי ממוצע של דירה. כאשר בודקים את האוכלוסיה הערבית-נוצרית בנפרד, התמונה ורודה עוד יותר.
אין ספק שאחת הסיבות למצבם המשתפר של הערבים הוא שינוי עקבי לטובה בתחום התעסוקה וההשכלה - כולל השכלה טכנולוגית. התמורה החיובית הזאת מצטיירת בבירור כאשר משווים נתונים מקום המדינה ועד ימינו, ובכלל זה נתונים על שיעור התלמידים הערבים בטכניון ובמוסדות אחרים להשכלה גבוהה (חשוב לזכור ולהזכיר מה הייתה רמת ההשכלה של הערבים הפלשתינים בשנות הארבעים והחמישים). השוואות בין המוסלמים בישראל לבין מוסלמים ברחבי העולם מחדדות את התרומה של מדינת ישראל להתפתחותם של אזרחיה הערבים.
מדוע בתחום הרפואה סגירת הפערים בין יהודים לערבים מואצת יותר? הסיבות (שאותן הסברתי בהרחבה במאמרים ההם) קשורות הן למאפייני המקצוע, הן לתפישות העולם המשתנות במגזר הערבי והן לשינויים ערכיים שמתרחשים בקרב האליטה היהודית הוותיקה (בעיקר בקרב הדור הצעיר).
מסורת ורקע תרבותי
האם כל הפערים נסגרו? בוודאי שלא. האם ערביי ישראל עדיין מופלים בתחום מסוימים? בוודאי שכן. גם החרדים, הדתיים, האתיופים, הרוסים, הדרוזים וחלק מהאוכלוסיה החילונית הוותיקה סובלים מאפליה ודעות קדומות, והדרך לחברה שוויונית עוד ארוכה. האם אפליה היא הסיבה העיקרית לפערים שקיימים בחברה הישראלית בין המגזרים והקבוצות השונות? לא ולא. ברוב המקרים הסיבה העיקרית היא מסורת ורקע תרבותי. אצל הערבים, למשל, מעמד האישה והנטייה להתבדל (דוגמה טובה היא תרבות החמולות) משפיעים הרבה יותר. זו גם הסיבה לקשיי ההשתלבות של הקבוצות המוסלמיות בעולם המערבי.
להשכלה יש תפקיד חשוב בהתקדמותם של ערביי ישראל, והעיר חיפה, שבה לומדים חלק גדול מהסטודנטים הערביים, יכולה להתגאות בתרומתה בתחום זה. ד"ר ביטאר צודק בתזה הכללית אודות השיפור במצבה של האוכלוסיה הערבית בארץ, וצריך להוקיר אותו על היושר והאומץ לומר את האמת בפומבי - מידה שאינה מאפיינת את חברי הכנסת הערביים ואת תעמולני השמאל הדוגמטי.
למרבה הצער, המחמאות שמחלק ד"ר ביטאר לחברה הישראלית אינן ערבות לאוזניו של פרופ' סואן, כמו גם לרבים מהקולגות שלו. כי על מה הם יכתבו ומה הם ילמדו אם יתברר שמדינת ישראל היא לא כזאת מפלצת, כפי שהם מספרים לנו ולעצמם?
אהוד בן עזר, עורך ומייסד "חדשות בן עזר" מוסיף: בשעתו עזרתי לח"כ-לשעבר נוזהת קצב בהתקנתו לדפוס של ספרה "סנוניות השלום, עם הנשים הדרוזיות והערביות בישראל" [ספריית
מעריב, 1988] שבו היא מספרת, בין השאר, כי כאשר החלה את עבודתה בהסתדרות הכללית כמנהלת מדור נשים ערביות ודרוזיות, לא הירשו לנערה מהמגזר ללמוד מעבר לארבע כיתות בית ספר יסודי, והיה צורך בשתדלנות רבה אצל השיח'ים וההנהגה הערבית והדרוזית כדי לשכנעם שיאפשרו לבנות ללמוד שנים רבות יותר. לימים נהפך המצב עד כדי כך שבעשרות השנים האחרונות יש באוניברסיטאות בישראל יותר סטודנטיות ערביות ודרוזיות מאשר סטודנטים ממוצא מקביל. כלומר, הנשים השיגו את הגברים בהשכלתן. ספק אם יש לתופעה זו אח ורע באיזו מדינה ערבית אחרת בעולם.
