משחק האמת והשקר

אהוד אולמרט לא מאיים על בנימין נתניהו. אדרבה, שיתמודד. תכשיט מתאים לחבורת ההרס של חיים רמון ומרעיו בידיעות אחרונות. להזכירנו: הפרקליטות עומדת כנראה לערער על זיכויו מחמת הספק של ראש הממשלה לשעבר בעיקר בפרשת מעטפות הכסף של טלנסקי. כמו-כן, עומד נגד אולמרט כתב אישום חמור בפרשת הולילנד בגין קבלת שוחד: 1.8 מיליון שקלים מיזמי הולילנד ו-476 אלף שקלים מחברת הזרע.

בראיון ברדיו יום לאחר ההודעה על הקדמת הבחירות סימן חיים רמון את מילות הקוד לחבורת ההרס סביבו ולמקורביו בתקשורת: אלטרנטיבה, נתניהו, ממשלה רעה, ברית טבעית, חרדים, מתנחלים. חזר על כך ללא הרף, ממש כמו בובות הוודו של אמנון אברמוביץ' ושות'. לא, לא ייתכן שהם מתואמים; זה פשוט עובר בתורשה בקרב מחנה ההרס ההולך ומידלדל. רמון עמד מאחורי הרס הליכוד והקמת המוטציה הפוליטית ששמה קדימה. הוא עמד מאחורי חרפת ההינתקות והרס היישובים היהודיים תוך כדי השמצת ציבור החלוצים המודרני של ישראל וחבירה לפלשתינים נגד ממשלת נתניהו (חכו, חכו, אל תישאו ותיתנו עם ממשלת נתניהו; עוד מעט נחזור לשלטון ונמשיך את המו"מ מהנקודה המופקרת שהגיש אהוד אולמרט). ולא רק הרס אלא שנאה. האיש עשה קריירה מהגדרת עצמו וסביבתו באמצעות שנאת האחר הפוליטי - ממש כמו בימי מפא"י: כל מי שלא "אונזערע", לא משלנו, ראוי לקיתונות תיעוב ובוז: הליכוד, החרדים, המתנחלים, הלאומנים, הקיצונים, ההם וההם. אגב, גם אביגדור ליברמן הוא בעל ברית "טבעי" של נתניהו. אותו רמון לא הזכיר.

התקשורת: שימו לב ללחץ האדיר, שילך ויתעצם בימים הקרובים, על השמאל להתאחד. יש לנו אויב משותף - לא האירנים או חמאס. נתניהו. וולדמורט של השמאל הישראלי. לא ראינו לחצים כאלה מצד התקשורת בזמן שהימין היה מפוצל. אז זה היה נוח. ועוד לחץ חוזר ונשנה: על שס להחליף את אלי ישי באריה דרעי, תאומו החרדי של חיים רמון. המחשבה היא ששס בראשות דרעי תחבור לשמאל. הם זוכרים את מגש הכסף שעליו הניח דרעי את קולות בוחריו כדי להכשיר את הסכמי הדמים של אוסלו. מכל מקום, ספק אם דרעי יוכל להתכחש לרחוב החרדי-ספרדי שנטיותיו הפוליטיות בריאות מאוד.

המרכז. כולם רוצים להסתופף ב"מרכז". אבל המרכז אינו יותר ממחוז חפץ דמיוני. לבוחר הישראלי דעות מגובשות כמעט בכל נושא. המרכז המדובר הוא כאילו לא פה ולא שם, לא "קיצוני" כמו השמאל ולא "לאומני" כמו הימין ושאר קלישאות. האמת היא שהמרכז הוא מסווה לגניבת קולות בידי השמאל הישראלי מהמחנה השמרני והימני. כך מכרו את רבין ב-92' - ביטחוניסט, לא בדיוק איש שמאל, וקיבלנו את ערפאת ואוסלו. ברמה הכלכלית - המרכז מדבר בשפתו של נתניהו. ברמה המדינית הוא נוטה יותר שמאלה. אבל מה הוא יכול למכור מבחינה מדינית: מדינה פלשתינית, פינוי התנחלויות, החרבת יישובים יהודיים, איום צבאי של ישות איסלאמית על מרכז הארץ מהרי השומרון? את זה מוכרים לנו גם במרצ. אנקדוטה משעשעת נשמעה מכיוונו של יוסי פריצקי, לשעבר מפלגת שינוי, כשניתח ברדיו את מאפייני בוחר ה"מרכז", משהו כמו ליברלים עצמאיים. נניח. אלא שאז החל לסלק בשיטת האלימינציה את מנהיגי השמאל ונותר רק עם אהוד ברק כמנהיג אפשרי ל"מרכז". תרגיל יפה. רבין, כבר אמרנו?

ארי שביט במאמר אחרית הימים כהרגלו מדבר על "נתניהו הראשון והשני". הוא מלין על כך שנתניהו לא הציע לציבור מהפכה אלא "רק" יציבות: "יציבות ביטחונית, כלכלית ופוליטית". אבל מכיוון שסביבנו "געשה הכלכלה העולמית והעולם הערבי, היציבות המדשדשת של נתניהו הפכה למכרה זהב פוליטי". תמיד אהבתי סיפורי מסעות, אוניות מפרשים בים סוער, מלחים מיוזעים מריקים דליי מים מהסיפון, נוסעים מפוחדים נאחזים בקורות העץ - והספינה מתקדמת, אינה נהפכת על קרבה; היא שטה בבטחה וביציבות בלב הסערה. הזהירות הנדרשת בזמן טרוף כזה מחייבת לא להמר על פתרונות קצרי טווח אלא להמתין בסבלנות עד שהאופק יתבהר. כך עושה אדם שקול ומנוסה. אבל עבור ארי שביט ושבטו היציבות היא שם גנאי. מהפכה הוא מבקש. אופוזיציה נצחית. השבת נתחיל לקרוא מבראשית. כל סיפור הבריאה מדבר בשבח האבולוציה ולא הרבולוציה. כמי השילוח ההולכים לאט. זה העיקרון המכונן של השמרנות: לא מהפכות, לא פתרונות פופוליסטיים בעלי אורך נשימה היסטורי קצר, אלא ניווט זהיר בסבך הכוחות הסטיכיים של ההיסטוריה, הקשבה לקולות הפנימיים של העם כולו (לא רק לשכבה צרה, נחשבת בעיני עצמה), הישענות על בריאותו המנטלית של ההמון, וגם - לא פחות חשוב - למידה מהכישלונות ההיסטוריים שחווינו בעצמנו.

הבחירות בארה"ב. גבירותיי ורבותיי: מהפך. לראשונה דיבר אובמה ישירות ללא טלפרומפטר וללא המטרייה המגוננת של חסידיו הרבים בתקשורת. לראשונה דיבר רומני ישירות לציבור ללא התיווך העוין של התקשורת הליברלית והמלכודות המביכות שטמנה לו. העימות הזה רחוק מלהסתיים, ובכל זאת הנה תובנות שליקטתי ממאמרו של רן ברץ, פילוסוף והיסטוריון, בכתב העת האלקטרוני המשובח "מידה". העימות התקיים בין נתוני אמת למסרי שקר של יועצים. למשל, אובמה טען שמשפחות מעמד הביניים משלמות 3,600 דולר פחות במיסים. רומני השיב: הן מרוויחות 4,300 דולר פחות. מחירי הדלק, החשמל, המזון עלו. הוצאות הבריאות התייקרו ב-2,500 דולר למשפחה. 0:1. אובמה אמר שיוריד מיסים ל-97 אחוזים מהעסקים הקטנים, אבל יעלה לשלושת הנותרים. רומני ענה ששלושת האחוזים מעסיקים מחצית מכוח העבודה בעסקים הקטנים ורבע מכוח העבודה בארה"ב. המשמעות תהיה אובדן של 700 אלף מקומות עבודה. 0:2. אובמה הצהיר שתקופת קלינטון מחזקת את גישתו הכלכלית. רומני היקשה, ומה עם ההיסטוריה שלך כנשיא: 23 מיליון מחפשי עבודה, אבטלה של יותר משמונה אחוזים ברוב כהונתך, ירידה בצמיחה. אובמה, שהבטיח לקצץ את הגירעון בחצי, הגדילו בטריליון מדי שנה. 0:3. ברק אובמה קבע שיש לבטל את ההטבות לחברות הדלק והגז. רומני השיב שזה פתוח לדיון אבל מדובר ב-2.8 מיליארד דולר בשנה, בעוד אובמה העניק בשנה אחת בלבד 90 מיליארד(!) דולר. כסף זה הלך למייצרי אנרגיה ירוקה כושלים (שחלקם תורמים לקמפיין שלו). כל זאת, בזמן שהרישיונות להפקת אנרגיה בשטחים ממשלתיים קוצצו כבר בחצי. 0:4. וכן הלאה. "ברק אובמה נלחם לא רק ברומני אלא גם בעובדות המרות". לא תדמיות - נתונים.