|
מצד אחד: למה לא לקצר לחודש?
|
|
|
ראשית ניצבת מנגד התנהלות מערכת החינוך, שהיא - יש להודות ולצעוק בראש חוצות - לא פחות מנפשעת. כי ברור לכל מי שעיניים בראשו שילדי הגנים וילדי בתי הספר היסודיים אינם זקוקים לחודשיים (פחות חמישה ימים) של חופשת קיץ, פלוס שבועיים של חופשת חגים מגושרת מיד לאחריהם. אין להם מה לעשות לבדם במשך כל כך הרבה זמן, ולכן כפועל יוצא חייבים הוריהם למצוא עבורם מה שנקרא "סידור".
בקיץ ה"סידור" בא לידי ביטוי בקייטנה רגילה ועוד קייטנה נוספת ועוד סבא וסבתא בגיוס צו שמונה ועוד כמה ימי חופשה בתקופה הכי לחה ודוחה בשנה. ובחגים? ובכן, בחגים נגמרות כל האופציות ל"סידורים" ונותרת חגיגיות מנופצת לרסיסים שעולה לכולם בעיקר על העצבים, וגם הרבה כסף (שבלאו הכי לא נותר ממנו כלום לאחר תשלומי הקייטנות, הבריכות, הבילויים והקניות לקראת השנה החדשה).
אפשר כנראה להסכים בקונצנזוס רחב שחופשת קיץ בת כחודש הייתה יכולה להיות מדויקת בהרבה, זולה בהרבה ושפויה בהרבה, ושלאחריה היו זוכים החגים לארומה שאינה מבוססת רק על ריח של גויאבות אלא גם על הנאה משפחתית מחופשה משותפת רגועה וחגיגית במיוחד. וזהו, רבותיי, האפיק הראשון בדיון. מה יש לעשות בנדון? לגרום לקברניטי משרד החינוך שיבואו עלינו הלוואי שלטובה לאחר הבחירות להכיר בעובדה שייטב לכולנו עם חופש גדול מקוצר, ואז להעלות שלל הצעות איך עושים זאת בפועל. ותרשו לי לצטט הצעה של מישהי שאני מאוד מעריכה (אני): ביולי, החודש הראשון של החופשה (זה שיבוטל, כן?), יאיישו את מערכת החינוך מי שלומדים בסמינרים השונים להיות מורות/מורים וגננות/גננים. בתמורה, הם יזכו למשכורת ושפשוף נעים, אנחנו - להמשך לימודים מעט פחות קפדני ויותר קליל וזורם (אפשר לסכם על שיעורי העשרה, חיזוק לחלשים, ויותר משחקים וכיף בכיתות), וילדינו - לפחות ימי חוסר מעש. נחמד, לא? אני משוכנעת שלמשרד כה מכובד כמשרד החינוך יהיו שלל הצעות ורעיונות משל עצמו כיצד מקצרים (אבל באמת מקצרים לא בכאילו, כן?) את החופשה ביעילות וחביבות.
|
|
מצד שני: למה אנחנו מפחדים מהשעמום?
|
|
|
ועכשיו לאפיק הנוסף, והלא פחות חשוב אלא יותר חשוב, של הדיון בדבר פאניקת ההורים שמתמוטטים כתוצאה מהצורך "להעסיק" את הילדים או "לבלות" איתם - ונשאלת השאלה למה. למה שלא תניחו לילדים קצת לנפשם? מה יקרה אם הילדים יתעוררו מאוחר או מוקדם בהקצה טבעית, ייגשו למטבח, ישתו שוקו, אחר כך יתיישבו קצת לבהות במכשיר המפלצתי שחולש על כל חדר המגורים, לאחר שעה תסגרו להם ותזמינו אותם להכין איתכם ארוחת בוקר כייפית, וכשזו תסתיים תאפשרו להם פשוט למצוא מה לעשות. אם הם ייזמו להיפגש עם חברים, תנו להם להחליט עם מי ומתי ואפילו (בהנחה שהם כבר מספיק גדולים) לקבוע בשיחת טלפון את הפגישה. אם הם יתחילו עם ה"משעמם לי", תענו בלי שמץ היסטריה: "שעמום זה משהו פנימי. תמצאו מה לעשות".
למה שלא תאפשרו להם מדי פעם להעסיק את עצמם בכוחות עצמם? לשחק משחקי דמיון במקום לתזז בחום הגדול ברחובות בדרך אל הים עם הדודים והאבטיח החתוך. לצייר, לגזור ולהדביק במקום להתייבש בקניון בשיטוט בין חנויות בגדי נשים. לשחק עם הכלב על השטיח במקום להזיע בגן שעשועים עמוס לעייפה ודביק מבמבה. לקרוא ספר במקום לראות שעה ורבע של סרט קולנוע תוך זלילת הררי פופקורן במחיר סופר-מופקע. לשמוע מוזיקה חדשה שטרם הכירו במקום להיצמד אליכם בתור האינסופי לעוד נאגטס במקדונלדס. לקפץ על דשא בין טיפות של ממטרות במקום לבוא איתכם בפעם המיליון לסופר.
כי ילדים שלכאורה אין להם מה לעשות עושים בעצם המון. הם לומדים לחיות, ולייצר פעילות יש מאין. הם לומדים לדמיין ולחוות את עצמם יותר. הם לומדים שלא חובה לרכוש בילוי בכסף ושיש המון הנאה גם מעיסוק פשוט בדברים הקטנים והיומיומיים. וגם אנחנו ההורים יכולים ללמוד קצת מהי הורות שוות-נפש ואיך אפשר לשחרר את החבל הדמיוני שכורך אותנו ואת עוללינו יחד ולהניח להם מעט להיות לבד או קצת לבחור בעצמם וטיפה לחוות את מה שבמוקדם או במאוחר יהיה נחלתם בכל מקרה - עצמאות וחופש. זה יכול אשכרה להכין אותם לחיים!
ואם אתם מוצאים עצמכם מצקצקים בלשונכם ואומרים - זאתי גם כן, קל לכתוב. נראה אותה מצליחה - ורצים ליומן לסמן עוד קו בטבלת הייאוש עד חנוכה, אולי בכל זאת כדאי לכם פעם אחת לנסות, אפילו רק לאחר צהריים אחד, להניח לילדים פשוט להיות. בלי תוכניות. בלי עלויות. בלי עיסוק מובנה וחשיבה קונסטרוקטיבית. פשוט להיות.
|
|
