הגרביים של ביבי

מריונטות ההון יש בסיפור הזה את כל מה שצריך כדי לסיים קריירה של פוליטיקאי מצליח, ועדיין אין בסיפור הזה שום דבר ממה שנחוץ באמת כדי לספר את האמת שמאחורי עולם הזוהר של קשרי הון-שלטון. מערכות הצללים המפעילות את הפוליטיקאים, בישראל כמו בעולם כולו, הן מערכות של הון-שלטון, חלקו לבן (שלדון תומך עם עיתון) אך רובו שחור (מה מקבל שלדון בתמורה מנתניהו?). המנגנון הזה פועל על הדמויות בקדמת הבמה כעל בובות-חוט. הפוליטיקאים הם המריונטות של האריסטוקרטיה הכלכלית.

פוליטיקה לבנה ופוליטיקה שחורה

כאשר הפוליטיקאים מתמודדים על מקומות בכנסת, הם רצים על "טיקט" אידיאולוגי, ומנהלים קרב בין מפלגתי, עם תיאוריות מדיניות, כלכליות, ביטחוניות, חברתיות, וכולם מנסים להציג את עצמם כשליחי ציבור המבקשים את אמון הציבור לצורך ייצוג הציבור במסדרונות השלטון. את האמת על "מסדרונות השלטון" אנחנו מגלים מדי פעם בפעם באמצעות פרשיות כמו "אולמרט" (טלנסקי ומעטפות הכסף, אורי מסר וכספת המזומנים, וכיוב'), ובמקרים כמו של אריה דרעי, איווט (אביגדור) ליברמן שעניינו מתמהמה מבלי סיבה נראית לעין, ובמקרים כמו של אברהם הירשזון ודומיהם. כל הדוגמאות שלעיל הן עוד בגדר "פוליטיקה לבנה", בעיקר משום שמדובר בחלק קטן מאוד מעוגת השחיתות של יחסי הון-שלטון. לעומת הפוליטיקה "הלבנה", את אחותה התאומה "השחורה", הציבור לא יכיר לעולם. זו המחלרה השקטה יותר, שבה עוברים הכספים הגדולים באמת, ודרכה זורמים מיליארדים רבים לכיסיהם של פוליטיקאים ותומכיהם מן הזירה העסקית. עסקה כזו למשל היא עסקת "ים המלח" וקשרי ההון של משפחת עופר, או סיפורו של צינור הגז ממצריים, עם יוסי מימן (מקורב של משפחת שרון), או סיפור ההתמוטטות של שוק התקשורת באמצעות כספי הקזינו של שלדון אדלסון (מקורבו של נתניהו), ומולו הסיפור של רון לאודר החולש על האימפריה הכלכלית הגדולה ונוסע בשם נתניהו בין דמשק לאיסטנבול.

אלדד יניב מספר על הגרביים

מעניין שדווקא אלדד יניב בחר להוציא את סיפור הגרביים של נתניהו, בעיקר משום שהסיפורים האלה מסתובבים בין יודעי דבר מזה זמן ארוך מאוד, ויש להם זקן ארוך עד ברכיים. ואף על-פי כן, שום כלי תקשורת לא בחר לעסוק בחומרים האלה. יתכן שכל כלי התקשורת נמנעו מלעסוק בסיפורים הללו, בעיקר מפני שהעדויות מעטות מדי, למרות שהסיפורים רבים מדי. נתניהו אינו אולמרט, ומערכת הסיעופים של המזומנים נגישה למתי מעט. נתן אשל אינו "אורי מסר" של נתניהו, הוא יותר דומה בסיפור הזה לשולה זקן (למרות הבדל האייקיו ביניהם), אבל נתניהו זהיר יותר. גם עיתונאים שניסו לעסוק בנושא הכספים השחורים של הפוליטיקה ה"לבנה" הזו, חטפו אש צולבת גם מפוליטיקאים וגם מראשי מערכות התקשורת ובעלי הבית שלה. עם הזמן, ההון הגדול רכש את מערכות התקשורת על-מנת לנטר מראש את זליגת "חופש העיתונות" לכיוון של חשיפת הכסף השחור של הפוליטיקה ה"לבנה".

בזכות הדמוקרטיה

הדמוקרטיה מציעה לאזרחים החיים בה מגוון רחב של כלים לגילוי וחשיפת האמת. החל מעצם העובדה שהשלטון של הקואליציה מוגבל, ולאופוזיציה יש זכויות רבות, כולל החובה לעקוב אחר פעולות הקואליציה ולדווח עליהן לציבור (עבור לבני, מופז, ברק ודומיהם השיעור הזה בא מאוחר מדי כנראה). הדמוקרטיה מעמידה את ביהמ"ש העליון במצב שבו ביהמ"ש הוא קרן המזבח האחרונה שעשויה להורות למחוקק לבצע תיקונים בחקיקה בלתי מידתית ושאינה לתכלית ראויה. הדמוקרטיה מאפשרת את חופש הביטוי של מיעוטים ושל מעוטי יכול, והיא מעגנת בחוקי יסוד את חופש הביטוי, את כבוד האדם וחירותו, ובמדינות מתוקנות יותר היא מעגנת גם את מגילת הזכויות של האזרח מול השלטון (אולי גם זה יקרה מתישהו כאשר הימניים יזכרו ללמד את חמשת הממים של ז'בוטינסקי במקום לגבות את תורת כהנה או תורת המלך). הדמוקרטיה מייצרת המון מערכות של בלמים ואיזונים מול כוחו של השילטון, והשאיפה החדשה של נתניהו לעגן מדד של "משילות" היא בדיוק ההיפך למודל הדמוקרטי הזה. עיין ערך אסד ופוטין, מובראק ודומיהם - שם יש משילות גבוהה שהובילה למשל לעסקת צינור הגז ולקשר "מעניין" בין משפחת מובראק ומשפחת שרון.

הגרביים של ביבי

הגרביים של ביבי אינם סיפור חדש במסדרונות יחסי הון-שלטון. נתניהו בסך-הכל עושה בגרביים את מה שעשה אולמרט בכספת של אורי מסר. נתן אשל הוא אפילו לא שולה זקן והרהיטים שקיבלה במתנה, בעיקר משום שהוא איש של שרה נתניהו ותפקידו הוא לפקח על הבעל ולא לעודד אותו לשלם לבנות שעובדות עבורו באמצעות הגרביים. הגרביים של ביבי הם סיפור קטן מאוד. כמה כסף כבר אפשר לדחוף בגרביים השחורות האלה, והרי גם רגליים צריך להכניס בהן. הגרביים האלה הן סיפור קטן מאוד, לא משום שהיקף המזומנים העובר דרכן קטן יחסית, אלא בעיקר משום שהכסף הגדול נמצא במקום אחר, ומוטת ההשפעה של בעלי ההון לא עוברת דרך הגרביים של ביבי (זה בסה"כ דמי כיס). הכסף הגדול עובר בעסקות ענק שנחזות להיות עסקות כשרות (צינור הגז המפורסם של מצרים, שוק התקשורת שכורע ברך בפני אדלסון, השליטה העתידית של רון לאודר בערוץ 10, וכיוב'). אולי הגיע הזמן לנכות את כל בעלי הגרביים והמעטפות, ולהחזיר בחזרה להנהגת המדינה אנשים ישרים ונשים ישרות?