מעטים האמנים שכה ניכרת השפעתם על האמנות כמו פבלו פיקאסו (מלגה 1881 - צרפת 1773). רבים מייחסים לו את יסוד הזרם המופשט בציור, ולא היא. מדויק יותר לייחס לו את הזרם הקוביסטי. פיקאסו היה כה גאון ורב יכולות, שגם אם ניכרו בעבודותיו מחוות לגדולי האמנים שלפניו והשפעות אמנים-חברים בני דורו, הרי תמיד ניכר כתב ידו האישי בזרימה החופשית המדויקת והבטוחה של הקווים בציוריו. רק אמן שניחן בכשרון כה ענק, מסוגל ליצור כמות כה ענקית של יצירות שאף אחד לא יצר מעודו. בסרט שנעשה על חייו ואופן עבודתו, והמוקרן מדי יום שישי בגוגנהיים, נמצאת המצלמה מתחת למשטח זכוכית עליו מצייר פיקאסו. רק אז נוכחים במידת כשרונו העצום. כבן לאב צייר ומורה לאמנות, קיבל הרבה עידוד מאביו ללמוד אמנות. לאחר לימודיו בספרד, התיישב בפאריס, התאקלם במילייה האמנותי, והפך, הודות להיותו גם אייקון חברתי, לאמן הידוע ביותר בעולם במאה העשרים. כל תערוכה שלו גודשת את המוזיאונים. בתערוכה בניו-יורק, שהוצגה קודם בגוגנהיים הגרמני, ותעבור אחרי ניו-יורק למוזיאון ביוסטון, מוצגים בסדר כרונולוגי, שכדאי להיצמד אליו מהחלק התחתון של הרוטונדה, כמה ציורים ורישומים אלמותיים, חלקם גדולי מידות, והרבה דיוקנאות של נשים - אותן פיקאסו כל כך חמד. כך גם כמה פסלים במגוון סגנונות שחוט בלתי נראה מקשר אותם לגדולי הפסלים במאה העשרים. בין הציורים מצויים כמה סקיצות הכנה מתוך 45 הסקיצות שהכין לפני יצירת ציורו הנודע ביותר ״גרניקה״. יצירה שאותה הוזמן ב-1937 ליצור עבור הקיר בביתן הספרדי בתערוכה העולמית בפאריס. את הציור ציווה שלא להחזיר לספרד עד שמשטרו הפשיסטי של הגנרל פרנקו יתמוטט. וכך, מדי ביקורי במוזיאון MoMA בניו-יורק, הייתי מתפעמת ממנו בעלותי מהקומה השניה לשלישית, שם הייתי רואה אותו ממרחק מכובד במלוא הדרו. בהתחלף השלטון, הושבה הגרניקה לספרד, והזעזוע שגרמה הפצצת חיל האוויר הגרמני לכפר הבסקי השליו, תוך השמדת כל תושביו, הזעזוע שהונצח בציורו של פיקאסו בשחור לבן, מעביר את המסר היטב לכל הצופים המבקרים במדריד. הצבע רק מחליש את העוצמה שבציור לא בכדי בחר פיקאסו להתמקד בגאמה של השחור-לבן. לדעתו, הצבע רק מחליש את העוצמה שבציור. וכפי שהזכרתי בביקורת על תערוכת הרישומים במוזיאון Frick, כל ענקי האמנות של אי פעם המוצגים שם, בחרו ברישום ככלי לביטוי הנוקב ביותר. אם נזכיר כמה מהמרגשים ביותר בתערוכה, הרי הציור ״אשה וילד מת״ המזכירה את ה״פייטה״ של מיכלאנג׳לו, שנמנית על ציורי ה״פוסט-גרניקה״ ל״גרניקה״, אינה מניחה לך להישאר שליו. כך גם בציור ״ראשו של סוס״ שהיה גם הוא סקיצת הכנה לגרניקה, אינו מאפשר לך להתיק את עיניך ממנו. ציורו מ-1926 The Milliner's Workshop, מהווה תקדים לגרניקה בעוצמת חלוקת השטח במכביר לחלקים מוגדרים ועזים. גם אם היה אדם גס רוח וקשה בחייו הפרטיים, הרי ידע לבטא בציוריו גם רוך ועדנה. בין הציורים העדינים והמקסימים (בצד אחרים גולמיים וכבדים יותר של אותן הדוגמניות/המאהבות שלו) מצויים הציור הנודע ״אשה מגהצת״ מ-1904; ״גבר,אשה וילד״ מ-1906 שנעשה בהשפעת הולדת בנו הראשון; ציורו ״ראש של אשה״ בו צייר את אהובתו מארי-תרז, שאת משיכתו העזה עליה הנציח בציורים ופסלים לעין ספור. ביניהם, ברישום: האקרובטית, שם המחיש את גופה האתלטי והחטוב. ציורו ״האקורדיוניסט״ הוא המופשט ביותר בין ציוריו, והסגנון הגיאומטרי שלו מרמז על הביקורים היומיומיים שלו בסטודיו של חבריו הנודעים גם כן. אצל פיקאסו אינך יודע אף פעם אם הדו פרצופיות בציורי הדיוקנאות הוא כמה צדדים של אותה דמות, או חיבור של שניים המתמזגים יחדיו. בציורו ״נערות הכלה״ שיצר לפי Las Meninas, בעקבות דייגו ולסקס, שהוא כמעא ריאליסטי, אך בכל זאת סגנונו וכתב ידו שולטים ביצירה, הוא עושה מהרעיון של ולסקס משהו אחר, משלו. כך גם בציורו ״אונס הנשים הסאביניות״ שלקוח ממיתולוגיה היוונית, שמושפע מניקולה פוסן, מודגשים היטב הרוע והאכזריות מצד אחד, מול התום והטוהר מצד שני - כביטוי למסר האנטי מלחמתי שלו. הנשים שבחייו רשימת הנשים שהיו לו יחסים איתן ארוכה. ביניהן פרנאן אוליבייה, אהובתו במשך 7 שנים מ-1904; ב-1907 יצר את היצירה הנחשבת לטובה ביותר שלו - ״העלמות מאוויניון״. את הרעיון לצייר את הנשים שם בזרועות מורמות, לקח מצילומי נשים אפריקניות, שהוא הושפע מאוד מאמנות זו. כך גם אסף לביתו פסלים אפריקניים רבים, שהשפעתם ניכרת בפסליו שלו. אשתו הראשונה אולגה חוחלובה, אותה הכיר לאחר שידידו ז׳אן קוקטו הכיר לו את סרגי דיאגילב, מנהל הבלט הרוסי הנודע, שהזמין אצלו עיצובי במה ותלבושות לבלטים. דרכו הכיר את אולגה ב-1917. את מארי תרז וולטר הכיר ב-1927, והיא הייתה למאהבת ואם לבתו מאיה פיקאסו. בהמשך היה לו רומן במשך 10 שנים עם הצלמת האמנית היהודייה דורה מאאר. פיקאסו הושפע גם מפרנסיסקו דה גויה ומסדרת רישומי ״אימי המלחמה״ שלו, מ-1810-1820. כך מבטא ציורו ״The Charnel House" את רגשותיו לסבל האנושי ולמוות. אפילו ציורו את נקניק הדם, בו סכין ענקית מונחת על השולחן, יש בו ביטוי עז נגד המוות והכליה שממיטים בני האדם על אחיהם. בשנת 1952 הכיר את אשתו השניה, ז׳קלין רוק, אם בתו החורגת. תקצר היריעה מלתאר את עושר היצירות המוצגות כאן, בפרט שחלקן לא הוצגו מעולם, וחלקן לא הוצגו בארה״ב כלל. מומלץ ביותר לבקר בתערוכה שתוצג עד ה-23.1.2013.