אישה קטנה הייתה סיגל, אישה ילדה גדולת עיניים ורך מבטה. בשעת חצות הביאו אותה ללידה ועם אור ראשון ילדה. הרבה ייסורים התייסרה עד שהרתה, להרות הייתה תשוקתה ועברה מדורי גיהינום עד שהרתה. והיא קטנה ומתוקה ויפה וחשוקה. אישה ילדה.
שנים חלפו עם בעלה ולא הרתה אהב אותה ולא הרתה. והיה מרבה לבוא אליה ולאהוב אותה ולא הרתה. והייתה מקבלת אותו במלוא תשוקתה ולא הרתה. בת שמונה עשרה הייתה בהינשאה והיה לוטף אותה בלכתו והייתה מצפה לו בבואו כדי שיאהב אותה. אבל לא הרתה. משי עורה ושדיה קטנים ומתוקים היו בפיו ולא הרתה. אהב אותה אך החל כועס והחל מתמרמר מדוע אינך הרה. ואהב אותה יותר וכעס עליה יותר ובא אליה עוד. מכלה את הקפה ובעודו נוגס בפרוסה היה בא עליה. טעם הקפה היה בפיו וריח הלחם וגופו ערג אליה. אהב את גופה, נטרפה דעתו מכך שלא הרתה. ויום אחד רטן אליה ואמר את אינך אישה. את אינך יכולה להרות לי את אינך אישה. והתחיל מסב פניו ממנה לא אמר עוד דברי חיבה. אף לא מילת חיבה ורק כעס וטינה ורטינה. והחל בועל אותה וריח משקה בפיו, אהב את הטיפה עכשיו הרבה ללגום אותה. ובטינתו הרבה רכובה עשה אותה לא אישה, עשה אותה שפחה. והיא שאלה עצמה אם זאת האהבה והאם אהבה. בא ונוגח נוגח והולך ודברים לא אמר לה. וכך שנה חלפה והוא נואש והיא נואשה.
מוזר היה בעיניו שלא הרתה. מעולם לא נשמרו ומדוע לא תפחה. שאלו אותו הוריו שאלו אותה ולא ידעה ולא ענתה. ואמו אמרה לה גזרתך פחוסה אולי אינך כשורה. את אינך כשרה. וסיגל הייתה שותקת ובהיותה לבדה הייתה בוכה. ובשובו שלו הייתה, בזעם היה בא אליה אבל שלו הייתה נתנה לו את עצמה. ואימה אמרה לה את תהרי, ילדה, בתי שלי את תהרי. אחיך ואחותך התברכו בבנים ואולי עודך רכה. אל תחששי בתי אל תחששי והוא אמר את עקרה. את רזה ופחוסה אימא אמרה גופך לא יצלח ללידה. בסוף הלכה בחשאי אל רופא אחד ובדק אותה. אבל אמר כי הכול כשורה, את אינך אשמה. זרעו של בעלך אולי חסר תוחלת, מוטב יבוא לבדיקה. ואיך תאמר לבעלה לך לבדיקה.
יום אחד שב לביתו ומצא אותה בוכה. שאל מדוע בכתה ואמרה מה שאמרה. זוכר היא אמרה, זוכר כמה באת עליי ולא הריתי? היית בתוכי בכל צורה ולא תפחתי? ומה הסיבה? ואמרה תלך להיבדק אצל רופא, אולי אצלך הסיבה. ואז פניו האדימו וזעפו והוא נזף בה: אין לי רחם ואיך בי הסיבה? איזו טיפשה, רק בך הסיבה. אימא אמרה את פחוסה. ואחר כך דחף אותה אל המיטה וכעס עליה ובא עליה ובעל אותה. ושוב חלפה תקופה ולא הרתה.
תקווה ומצוקה ועוד תקווה ועוד מצוקה, אבל סיגל הייתה בשלה: לך לבדיקה. ופעם כמעט הכה אותה, שיכור היה ואחר כך ישב ובכה ולמחרת הלך לבדיקה. יש חשש אמר הרופא, אני רוצה שתעשה בדיקות מעבדה. והוא כעס וחלפו שבועות של ניכור ושל טינה אבל בסופו של דבר הלך אל המעבדה. והרופא אמר אתה הסיבה. ושוב כעס ורוחו שפלה ושנא אותה.
אך חלפה תקופה ארוכה והרופא אמר אין דרך אלא הזרעה. לא יהיו לכם צאצאים בלא הזרעה. והוא חזר מוכה ומבויש ושתה, ישב ושתק ושתה ולראשונה חשה סיגל רחמים על בעלה. למה התחתנתי? מלמל אליה, למה נשאתי לי אישה?
ולילה אחד שב הביתה וצנח לצדה. ריח משקה נדף מפיו כאשר משך בבגדה. והיא כמעט נבהלה, תלה בה עיניו בתמיהה. אני אוהב את הגוף שלך, אמר לה, לעזאזל סיגל אוהב את הגוף המתוק שלך וכבר שונא להיות אתך. והיא אמרה אל תבוא אלי ככה גם אני שונאת עכשיו להיות אתך. ואז קבע בה עיניים אדומות וקרע מעליה את בגדה. אני רוצה את הגוף שלך סיגל, את השדיים הקטנים האלה שלך ומשך בה ובעל אותה. וכאשר נפרק אל תוכה והיא בוכה נפל לצדה ונרדם בשכרותו מבלי לתת דעתו עליה. ובבוקר מצא אותה יושבת בכורסה והוזה, קם ושטף את פניו ועמד מולה בשתיקה. עישן סיגריה והלך למטבח להכין קפה עבורו ועבורה. ואחר-כך ליטף את שיערה וביקש את סליחתה. אבל היא בשתיקתה ובריחוקה, הייתה ולא הייתה.
ולמן היום ההוא כאילו קפצה עליו הזקנה. שחה קומתו ואפרו פניו ואמר תעשי הזרעה. אלוהים קילל אותי כנראה על איזה דבר תעשי הזרעה. ורק אל ידעו הוריי ביקש, אל תדע אמי על כך דבר וחצי דבר. ואמרה טוב אמרה, בטח אמרה, זה יהיה כאילו שלך. זה יהיה שלך. אבל כבר לא הייתה אהבה בלבה אל האיש שלה, שוב לא יכלה להיות כשהייתה. והייתה אתו בביתו אבל בלבה לא הייתה. שוב לא היה ואולי מעולם לא היה. לפתע לא ידעה.
ואחר-כך התחילה נוסעת אל העיר הגדולה אל בית החולים, להזרעה. אבל משהתחילה בנסיעותיה התחיל מתעב את עצמו ושונא אותה, מדכא אותה, הופך אותה קורבן גבריותו הדוויה. כך תקופה ארוכה. והייתה נוסעת ושבה, שבה ונוסעת והדבר הטריף את דעתו. את כאילו מנאפת עליי היה אומר לה, את מתפשקת והם ממששים אותך בין רגלייך ואחר-כך את באה. ככה אלי את באה. והיה מעשן ושותה, מעשן ושותה. ורק להוריו רצה כי לא ייוודע על-כך דבר. ולא אמרה דבר לאמו על ההזרעה גם לא לאימה. ולא אמרה לו דבר על האיש שפגשה ליד המרפאה. דבר לא אמרה. שמרה על שתיקתה.
את ליאור היא פגשה בקפה שליד המרפאה. כבן שלושים היה וקצת יותר וחזותו מרצינה. עבד במשרד של איזו חברה שהתמקמה בסביבה. גם הוא נתן דעתו שזה פעמים אחדות ראה אותה, עדינה ויפה ואפרסקית ועגומה. נגעה ללבו ברכותה. בפעם השלישית שראה אותה הותיר עליה את מבטו גם כאשר ראתה. ולא כבש את חיוכו, נמלט ממנה גם חיוכה. ואז ניגש אליה ואמר לה כי פעמים אחדות ראה אותה ומוזר שאינם עושים הכרה. זה לא מוזר היא אמרה, אי-אפשר עם כל אדם לעשות הכרה. ושאל עליה דברים ולא ידעה להשיב, עד שבסוף אמרה כי היא מגיעה אל המרפאה בעניין הקשור לאימה. החמיא לה העניין שגילה בה. משהו נזקף בתוכה. ועיניו בחנו אותה והוא ישב ושוחח עמה ושאל לסוד קסמה. וכשנסעה לביתה זכרה את עיניו התלויות בה. וזכרה איך אמר כי הוא מקווה לשוב ולראות אותה. וחייכה. והיא הלכה משם ולקחה את עיניו עמה.
בפעם שלאחר מכן התיישב היישר אל שולחנה. אמר לה את שמו אמרה לו את שמה. נשואה מזה שנתיים סיפרה לו ואמר את נראית נערה. וכאשר נסעה לביתה ביום ההוא ידעה שאין הוא מרפה ממחשבתה. רבות הרהרה בו, הייתה בו רוח רעננה, היו בו רכות וחום וחמלה. ואחר-כך הייתה מצפה לו כאשר נסעה ובפעם שלאחר מכן אחז בידה. נבוכה ואמרה אני אשת איש, ליאור, אני אישה נשואה. ואמר גם לי אישה אבל אני בכל יום מגיע לכאן ומצפה לך, מתי תבואי שוב אל המרפאה? וכאשר באה בא לקראתה. בא לקראתה ועיניו בהקו והיא חשה כי לבה מנתר בקרבה. אני אהיה אתך אמר לה, יום חופשי לקחתי מהעבודה. ואחז בידה. ונתנה לו את ידה. הלכו בצדי הדרכים, ברחובות צרים וחשה כי פולשת בה תחושת אהבה. לראשונה היה נדמה לה כי היא מזהה אותה. קודם לכן לא ידעה אותה. ובסוף מצאו עצמם בבית קפה קטן ואפלולי, ישבו קרוב זה לזו וחשו את חום עצמם חולף ביניהם. ואמר לה דברים שדומה כי מעולם לא שמעה. ושאלה את עצמה אם אומנם מעולם לא שמעה אך חשה כי מעולם לא שמעה. וסיפרה לו ברגע אחד של חמלת עצמה כי שיקרה לו, כי אין מדובר באימה. כי מדובר בה עצמה. מזה שנתיים נשואה ולא הרתה, כך סיפרה, שפכה בפניו צפונות לבה. ועיניו בהקו אליה, מתחת לשולחן אחז בידה. והיא הדקה את ידו והצטמררה. איזו צמרמורת מוזרה ומופלאה ומתוקה חלפה בה לאורך גווה.
כך הוסיפו להיפגש, אחת לשבועיים באותן חששות ובמין חצי בהלה. ואחר-כך כל שבוע הייתה באה, אמרה תכפו הטיפולים אבל לפגוש אותו באה. הייתה נואשת ופחדה והייתה נואשת והתחזקה. אני חוששת שנתגלה, אמרה לליאור כאשר היה לוטף את שיערה. והיה לוטף ברכות שלא חשה מעודה. ואמר הייתי רוצה להעניק לך את עצמי, להעניק לך את מה שיש בי אם רק תקבלי. האם תקבלי?
הייתה כמטורפת, סיפרה מה שסיפרה לבעלה ופגשה אותו בערב אחד ליד המרפאה. חששה לשנות את דרכה. ובחשכה נשקה לו ושבה ונשקה. והוא נשק לה בשקיקה וכאילו מתוך רעב נורא. כי אהב אותה, כך אמר, כי אהב אותה כך אמרה. וגם היא שקקה. ונפלו כמעט כל המחיצות בערב ההוא, אמרה את אשר על לבה סיפרה לו כי השתוקקה. לו רק פעם אחת אפשר היה. לו רק יכלה. פעם אחת לשמור אותה עמי, לשמור את טעם האהבה שלך. לדעת איך באת אלי מאהבה. לדעת איך קיבלתי אותך מאהבה. ואחר-כך בכתה. חיבק אותה ונישקה אותו ובכתה.
נפגשו בדירה של ידיד שהיה בנסיעה, כך שח לה. היום נוכל לבכות יחד אמר לה. והיא נשאה עיניה ואמרה היום נצחק, יחד נצחק. אני רוצה לשמח אותך ואני רוצה שתשמח אותי. פעם אחת ויחידה, פעם אחת שאשא אותה ואקח אותה ואלך עמה. ואחר-כך אבכה ככל שאבכה, אבל אולי אבכה משמחה. ומעט נסוג אך לא הרפתה. תהיה אבי בני אמרה, אבי ילדתי אתה. והיא לבתה את נימי לבו, לבתה את שורשי גופו נכנע לה. אהב אותה נכנע לה. אולי חס עליה. ישב ועישן והיא בכתה. היכן הצחוק שאל, היכן הצחוק שהבטחת ואמרה תהיה אב לילדי, אני אהיה אישה אלמונית אהיה שפחתך. לעולם לא אטריד אותך. אני רוצה ילד ממך. עמדה אל הקיר ובכתה ואז נחלשה. וכמו נקפלה והייתה גולשת מטה והייתה ישובה כעת ככלי שנסדק והושלך לפינה. ולא יכול לשאת ליאור את המראה, לא יכול. אהבתו התלקחה, בא אליה ונשק על קדקודה ועל עיניה. ולקח אותה אל הספה והיא חיבקה את גופו דבקה בו. והייתה רכה וקטנה ומתוקה ונחמדת, מונחת לידו מופשלת שמלתה והייתה גלויה. ילדת תענוגות עצובה ורכה וחלקה. סיגל-סיגל, ונשק לה על ירכה. היא נרעדה אליו, רטט בשרה אל שפתיו אצבעות נכוו בבשרה. כאילו הייתה בגופה איזו תחינה, נואש אליו גופה יצא אליו לבה. קח אותי ליאור היא בקשה אל תחשוש, הניח לי ואהיה לך. עשה אותי אשתך ולו רק לשעה. והלא כולי תחינה. אשוב אל ביתי ואדע כי אני הרה, כי באת בי באהבתך. ועיניו בערו וגופו בער ולבו בער והוא רשף אליה. עמדה עכשיו עירומה וגופה הקטן התאווה לגופו. וגופו בא אליה וחלף בה ושקע בה והיה חום ושיכרון ותבערה. וכשנפרק בתוכה נאנקה וכשנפרק נאנק גם הוא עמה. אני בעלך, אני אשתך. וכשבא בה בשנית בכתה וכשנפרק בה שוב צחקה. כל הלילה נשארה. לילה ארוך זה היה, לילה של כל הלילות שלאחריו. כי יותר את ליאור לא פגשה.
בשעת חצות הביאו את סיגל ללידה ועם אור ראשון ילדה. יש לך בן אמרו לה. ראתה אותו מבעד לערפילי כאבה השוכך והתרגשה, ראתה אותו והיה נס של בריאה נס של אהבה. והיה גבר שנישאה לו בחשאי והיה חבוי בלבה. הבטח הבטיחו כי לא ייפגשו ולא ייפגשו אך יהיה תמיד בלבה. ופניה נעשו פני אישה בבוקר ההוא לא עוד ילדה. כמו נחתם בבוקר ההוא על פניה חותם אימהותה.
ובחוץ היה מחכה לה בעלה. שמר לה טובה על כי לא יצאה ממנה מילה. משהרתה ואמו שמחה נמלא גאווה. והיה מצפה בבוקר ההוא בפרוזדור ומשספרו לו כי בן נולד לו עמד ובכה. בכה לא למענה בכה לא למען בנה. למען עצמו בכה. ואחר מכן נכנס לראותה, אחז בידה ונשק למצחה. ואמר לה את אמיצה כך אמר לה, את אמיצה. ומשהו של חמלה נעור בה אליו ובכתה.
הלך ואחרי מספר שעות שב, ענד טבעת יהלום יקרה על אצבעה והיה לוטף את מצחה ובעיניו התודה. ולא ידעה את לבה ולא הבינה את נפשו ולא הבינה את נפשה. יש לנו בן הוא אמר, יש לנו בן היא אמרה. לא הייתי הוגן אתך הוא אמר והיא חייכה אל עצמה. והיה מן העצב בתוכה. לא נורא אמרה והייתה נעצבת אל עצמה, והיה מן החיוך בתוכה. ומה עוד תבקשי אמר לה מה עוד אבקש היא אמרה. כל מה שתבקשי היום הזה אמר לה והיא עצמה את עיניה ופקחה והוא עמד וציפה. השפילה קמעה מבטה ואחר מכן נאנחה. ולא הביטה בו ורק אמרה. לקרוא שמו ליאור היא אמרה. ילדתי אותו עם שחר נקרא שמו ליאור היא אמרה.
כך ביקשה. רק זאת ביקשה.
תהילה אחרונה,
יוסף כהן אלרן, הוצאת "צבעונים", 2011, 256 עמ'.