היה מלבב בקיץ 2011. המוני צעירים יצאו אל הרחובות כדי למחות על התעמרות הממשלה באזרחיה. היו שם כל הצבעים, ערב רב של אנשים שאינם מסוגלים לגמור את החודש אף על-פי שהם עובדים. העול כבד מנשוא. הייתה תחושה שהנה דור חדש קם לנו, דור שאינו מוכן להשלים יותר עם שקרים, עם אי-צדק חלוקתי, עם בזבוז משווע של משאבים. היו גם תמימים שסברו שניתן לשבור את הממשלה, להכניע אותה ולמנוע את הגזירות האיומות. הם טעמו את טעמו המר של הכישלון.
אם היו 400 אלף או לאו אין זה חשוב. המונים יצאו לרחובות וביקשו את המגיע להם. הם לא קיבלו דבר וחצי דבר. נהפוך הוא: בתחבולות הצליחה הממשלה להיחלץ מן המשבר. יבואו ציניקנים ויאמרו שבעקבות המחאה החליטה הממשלה להרחיב את תקציב החינוך ולפתוח גני ילדים החל מגיל שלוש. זו טיפה באוקיאנוס האי-צדק הכלכלי.
המצוקה הכלכלית איחדה
שובה לב היה להביט במנהיגי המחאה הצעירים מובילים מאבק קשה מכל בחינה שהיא. הם נשבעו לא להרפות עד שתושג המטרה. בכל עיתון או בכל תחנת טלוויזיה או רדיו קולם נשמע. הם נזהרו מכל זיהוי פוליטי וטוב עשו, כי בכיכרות היו בעלי דעות פוליטיות שונות. רק המצוקה הכלכלית היא זו שאיחדה אותם. לבסוף, אחדים ממנהיגי המחאה עשו את הטעות לה ציפתה הממשלה הנוכחית ומן הסתם כל ממשלה, לא חשוב מה צבעה הפוליטית. הייאוש גרם להם לבצע טעות שעוד תתברר כטעות קשה מאוד: הם עברו את הקווים לפוליטיקה. אין צורך שאיזה טוקבקיסט חכם יסביר לנו מדוע הכרחי היה להצטרף לפוליטיקה. גם אנו מכירים את המנטרות השחוקות: רק מבפנים אפשר להשפיע; אם לא נהיה בכנסת, מי יעשה את העבודה אם לא אנחנו. גם מזה שבענו.
מנהיגי המחאה של 2011 אינם הראשונים שהחלו כ"מהפכנים" וסיימו כח"כים או אף יותר מכך. על-ידי הצטרפותם לפוליטיקה המפלגתית, מנהיגי המחאה יאבדו כל לגיטימציה מצד הציבור הרחב, לגיטימציה שב-2012 הייתה להם. רק כסיל יכול לסבור שהצטרפות למפלגה כזו או אחרת תזוהה רק עם הבעיה הכלכלית. לא ולא. מי שנמצא במפלגה מקבל על עצמו אחריות גם לנושאים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים. בוודאות אפשר לקבוע שברוטשילד הפגינו כאלה שהם בעד החזרת השטחים וכאלה שהם נגד; הפגינו כאלה שהם בעד התקיפה באירן וכאלה שנגד. המכנה המשותף היחידי היה נושא חלוקת המשאבים הכלכליים. לא יותר מכך.
חצו את הקווים
הצטרפותם של חלק ממנהיגי המחאה למפלגות הפוליטיות נראית כניצול אופורטוניסטי של הבולטות התקשורתית, הן מצד המצטרפים והן מצד המצרפים. הציבור הרחב לא יזכור את המחאה החברתית בלבד, אם בכלל, בבואו להצביע. האזרחים יצביעו לפי פרמטרים רבים אחרים. התוצאה עלולה להיות קטלנית לאותם מועמדים ולמפלגות בכלל. התחושה היא שדמויות בולטות של המחאה החברתית חצו את הקווים למען האינטרס האישי שלהם. לגיטימי לשאוף להגיע לכנסת. לרכוב על גב המחאה החברתית שחצתה מפלגות ובלבד שלבסוף מישהו יהיה חבר כנסת, זהו מעשה המריח לא טוב.
היו סטודנטים אשר ניצלו את מעמדם בתוך אגודות הסטודנטים השונות כקרש קפיצה לפוליטיקה. גם כיום יושבת בכנסת נציגת סטודנטים אשר התבלטה בזכות היותה יו"ר אגודת סטודנטים ומובילה מאבק סטודנטים להורדת שכר הלימוד. היא ניצלה את מעמדה לשאיפותיה הפוליטיות. ישנם כמה שרים שגם הם פעלו מטעם מפלגה זו או אחרת בתוך אגודות הסטודנטים למען הגעתם לפוליטיקה. האם זה לגיטימי? כל אחד ודעותיו. אנו סבורים שמוסרית מעשה מסוג זה לא ייעשה. היינו יכולים להקל ראש לו אותם מנהיגים של המחאה או של כל מאבק אחר היו עוסקים ומקדמים את רעיונותיהם מיד עם היבחרם לח"כים. הבעיה היא שאף אחד מאלה שנבחרו לא עסקו יותר בנושאים שעל גבם הם נבחרו.
מה מידת התמיכה הפוליטית שיש לאותם מנהיגי המחאה של 2012 אשר הצטרפו למפלגות השונות ומה תרומתם הסגולית נוכל לדעת לאחר הבחירות. לבטח הנזק הגדול ייגרם למחאה וסיבותיה הכה מוצדקות. כן, נאמר בריש גלי, שישנה תחושה שלמען האינטרס האישי הוקרבו האינטרסים של הציבור. המחאה הוחלפה בתהילה.