סוגיית המסתננים היא בהחלט סוגייה שראוי כי יתקיים לגביה דיון ציבורי שבסופו החלטות נחושות. השגת יעד בלימת הגעת מסתננים חדשים נראית באופק כאפשרית ולכן בראש ובראשונה יש לחתור לבלימה מוחלטת. מיד לאחר שלב הבלימה צריכה לבוא שעת הבשורה - מה עושים עם אלו שכאן?
הבשורה חייבת להיות מורכבת מכמה היבטים:
1. במישור ההומני - אין מעשה נעלה יותר מלימוד הרעב כיצד לדוג. מעשה זה גדול לאין ערוך ממתן דג לרעב או אפילו דגים רבים כי בכך שלימדת אותו אפשרת לו סיכוי לשקם את עצמו ולבנות את עתידו. העסקת המסתננים בחוות חקלאיות באזור הנגב תוך כדי מתן לימוד והכשרה לעבודה חקלאית בתנאים מדבריים, תחום המשווע לידיים עובדות יעילה. עובדים אלו יוכלו לחזור לאחר שנה או שנתיים לכל היותר לארצות מוצאם מוכות הבצורת, כשבידם מפתח לחיים חדשים להם ואולי לאפריקה כולה. מימון הפרויקט יכול להגיע מעבודתם עצמם.
2. במישור המשפטי - יש לקבע את כל המסמרות המשפטיים המונעים מאי אלו מסתננים להגיע למעמד של תושב או אזרח קבע. מתחילתו של התהליך צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר - מדינת ישראל תלמד אתכם כיצד, ואתם תצטרכו לחזור לארצכם כדי להצליח להביא לה מזור. ותהיה לחזרתם לארצם לוח זמנים מסודר.
3. במישור החברתי - יש לרתום את הנוער העברי למשימה הציונית הנעלה הזו - סיוע לעמים חלשים לחזור מחוזקים לארצותיהם - בעיני זוהי "ציונות רוממה".
הציונים הצליחו להפריח את השממה בארץ ישראל ואני מאמין, וכן המציאות מוכיחה, כי ישראל, שהיא מעצמת ידע חקלאי, יכולה לסייע להושיע את אפריקה. לא באמצעות קליטת פליטים אלא באמצעות לימודם של המוחלשים לקיים את עצמם ומשפחתם.
מתנה זו יכולה להיות עוד מתנה נפלאה של העם היהודי לעולם. רק אל תצפו שמישהו יעריך את זה.
