ברגע מסוים בהצגה אומר אחד הטיפוסים בה: "זה ממש טלנובלה”. ואכן, כל הסממנים האהובים המצויים בטלנובלה, מצויים גם כאן. ומה הפלא? סביון ליברכט כותבת מחזות שכולם הם הצלחה בימתית וקופתית. כבת להורים ניצולי שואה, מפעפע בכל סיפוריה ומחזותיה משהו "משם". הזיכרון שאי-אפשר למחות אותו לעולם, גם אם הוא שייך לדור השני. החזק בין מחזותיה היה "הבנאליות של האהבה", על פרשת אהבתם של הפילוסוף הגרמני-הנאצי היידגר והפילוסופית היהודיה חנה ארנדט, בביצוע מבריק של עודד קוטלר וליאורה ריבלין. וכך, כשבאמתחתה הצלחות כמו "תפוחים מן המדבר", "סוניה מושקט" הנפלא בביצוע ליא קניג, "סינית אני מדברת אליך" ועוד - מטפלת הפעם המחזאית בשברון משפחה בשל אהבת שני אחים לאותה אישה. יורם טולדנו (כוכב הסידרה "חטופים") מלא רגש בקולו החם, הנובע מעמקי לבו. הייסורים שהוא מתייסר בשל אשתו (דפנה רכטר), פתיחת הפצע שבלב כשמגיע אחיו שנעדר מהארץ 20 שנה (מיכה סלקטר), ורוצה לשוב ולנכס לעצמו את האישה הנאהבת, אותה נטש אז והשאירה עם לב שבור - ייסוריו אלה כה חודרים ללב, כפי שדפנה רכטר משגרת גלי רגש מיוסר ומתלבט, הטובל בפגיעה הנפשית ממנה היא סובלת מאז. קלחת משפחתית מיכה סלקטר, הבן שאביו התנכר לו תמיד, ובעטיו עזב ועבר לאלסקה (בחירה קצת מוזרה) הוא גבר שלאישה קשה לעמוד בפניו, וכך הוא מצליח לפלח שוב את לבה, ולשכנע אותה לעזוב את בעלה וילדיה - יובל שרף הג'ינג'ית המקסימה, ואור בן מלך, במשחק טבעי קולח. כל המשפחה, כולל השכנה המבוגרת שמעורבת בכל הנעשה בבית - ליאת גורן המצוינת, כולם נכנסים לקלחת, ולסערה שמחולל הבן ששב הביתה כמו לא עברו 20 שנה וכמה טרגדיות. את המשחק המצוין של כל הצוות יש לייחס הן לבימאית המעולה, והן לשחקנים עצמם, שבמחזה עם שישה משתתפים, יכולים לבטא את עצמם כראוי, גם אם הטקסט לא מעמיק וחופר מדי. התפאורה של ערן עצמון ריאליסטית להפליא, צילום הרקע מקסים, המוזיקה של יוסי בן נון, התאורה של קרן גרנק, והתנועה שעיצב גלעד קמחי הכה מחונן - כל אלה משלימים את האלמנטים המרכיבים את ההצגה, ושיביאו את הקהל לתיאטרון. מחזה ישראלי כמו שבית לסין אוהב להציג, והקהל אוהב לראות ולהתמזג עמו.