ארצות הברית של אמריקה סיימה היום בבוקר עוד תהליך פוליטי שהתנהל באופן איכותי, משובח ושקוף, אשר בסופו ניתנה החלטה - עוד ארבע שנים עם הנשיא, ברק חוסיין אובמה. הבחירה הזו, שעליה החליטו אזרחי ארה"ב, מעלה שאלה מתבקשת. כיצד אזרחי ארה"ב בחרו, שוב, באותו הנשיא שהוביל אותם לחור פיננסי ולהחרפת המשבר הכלכלי? הרי סיסמת הבחירות של הנשיא האמריקני, דאז, ביל קלינטון, ידועה לכל. "זו הכלכלה, טמבל" והרי ידוע הוא, שכל נשיא אמריקני צריך לעבור את המשוכה הכלכלית, אם ברצונו להיבחר שוב לכס הנשיאות. במיוחד בכל הנוגע לרמת האבטלה. ובכל זאת, הנתון מדהים. עשר מתוך אחד-עשר המדינות המתנדנדות, נתנו את קולן לאובמה (חוץ מצפון-קרוליינה), מה שהביא לו את הניצחון די בקלות. על כן, בשום פנים ואופן לא ניתן לומר ש"צריך להחליף את העם האמריקני" (כמאמר אותו משפט מפורסם של בן-אהרון). "המוכר והבטוח" מי שבחר, שוב, באותו נשיא שהוריד את ארה"ב על ארבע מול מעצמות העולם המתעוררות, שהציג מדיניות חוץ רופסת ומסוכנת במזרח התיכון והעלה משטרים איסלאמיסטים קיצוניים, שהביא לחוב לאומי ברמות שאי-אפשר לדמיין, שלא הצליח להתקדם צעד אחד מול המשבר הכלכלי, ושהתחיל וסיים קדנציה עם אותו מספר מובטלים - אזי שכנראה הוא מעוניין בעוד ארבע שנים דומות וזה בהחלט זכותו. הבחירות שהתקיימו היום בארה"ב, די דיכוטומיות וכך גם תוצאותיהן. מצד אחד, אזרחי ארה"ב בחרו לשנות את פני הפדרציה האמריקנית, כמעט לחלוטין. פחות שוק חופשי, פחות הנהגה, שטף של מהגרים, פחות דת ומתירנות רחבה יותר. מצד שני, באופן מנוגד, אזרחי ארה"ב נתנו את קולם בבית הנבחרים דווקא לרפובליקנים (227 לעומת 175 לדמוקרטים) ושימרו את כוחם בקרב הקונגרס. התוצאות הללו מעידות על שני דברים מנוגדים - מחד, רצון לשנות ולחדש את פני ארה"ב, אך לאט ובזהירות, עם הרבה ביקורתיות ופיקוח. מאידך, יכול מאוד להיות שאזרחי ארה"ב פשוט פחדו להביא לשינוי פרסונלי, בעת משבר כלכלי חריף, והעדיפו את "המוכר והבטוח" מאשר לצאת להרפתקה חדשה. ואיך זה ישפיע עלינו מבחינת מדינת ישראל - בחירתו של אובמה תקשה עוד יותר על מדיניות ראש הממשלה, אם ייבחר שוב, ותהדק את טבעת החנק סביב צווארו, בעיקר בכל הנוגע למדיניות הפן-ערבית של הנשיא. כאמור, גם הלחץ בנוגע לסוגיה הפלשתינית-ערבית ילך ויגדל, כאשר אובמה יירצה להצדיק את פרס נובל לשלום שקיבל ולהשאיר חותם בקדנציה האחרונה שלו. בארבע השנים האחרונות, השכיל ראש הממשלה, נתניהו, להדוף את הלחץ הזה במיומנות פוליטית מדהימה. בקדנציה הזו, אובמה כבר יהיה עם ניסיון והאתגר יהיה קשה יותר. הלחץ והחנק לא יעצרו רק בפן המדיני, אלא גם הפוליטי, בכל הקשור להשקפת העולם הפוליטית ליברלית-קיצונית של הנשיא, לעומת השקפת העולם הפוליטית-שמרנית של ראש ממשלת ישראל. הרי כבר שמענו וראינו לא פעם, בקדנציה האחרונה, ניסיון של התערבות אמריקנית בנוגע לחוקים שהכנסת ה-18 העבירה, שאותם היא כינתה כ"סכנה לדמוקרטיה". יתרה מזאת. לאחר שקיבל רוח גבית מעמו, יוכל אובמה להתפנות ולנסות להתערב - מאחורי הקלעים, כמובן - בבחירות בישראל ולהביא להדחתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי בנימין נתניהו. ועדיין, אם ייבחר שוב ראש הממשלה נתניהו, הוא יוכל להתנחם בכך, שבית הנבחרים ימשיך להיות עוין לנשיא אובמה וינסה לבלום "יוזמות מעוררות מחלוקת" בנוגע לישראל. הנושא האירני בעניין האירני, אובמה עשה עבודה טובה בקדנציה האחרונה - אך לא מספיקה. הוא הצליח - בלחץ חסר תקדים של נתניהו - להביא סנקציות קשות ביותר, שלא הוטלו על שום מדינה בעבר. הסנקציות הללו נתנו ונותנות את אותותיהן, אך הן משפיעות בעיקר על הרחוב בטהרן (שספק אם יש בכוחו לצאת שוב כנגד המשטר האירני, לאחר הניסיון האחרון, שבו אובמה נשאר אדיש והתעלם מהאזרחים) ופחות על משטר האייתוללה. משימתו של ראש ממשלת ישראל בקדנציה הבאה, תהיה לנסות ולשכנע את האמריקנים להגביר את הסנקציות (כמו, להטיל סנקציות על הבנק המרכזי של אירן, מה שיכול להוות מכת מוות עבור המשטר). בנוגע לביטחונה ושימור עוצמתה של ישראל במזרח התיכון, כבעלת הברית הטובה ביותר של ארה"ב, ממשל אובמה ימשיך לחזק ולשפר את יכולותיה הצבאיות - התקפית והגנתית - של מדינת ישראל.